הייחוד של סטרטגו מהרעיון המקורי הינו האופן שבו הלוח מתוכנן, מספר המשבצות על הלוח, העובדה כי יש שני אגמים במרכז הלוח, האפשרות של כל שחקן למקם את הדגלים בכל מקום שבו יחפוץ, האפשרות להגן על הדגלים בפצצות. כל זאת לדברי העד מר אובנס, (המקור לא הוצג בביהמ״ש).
לטענת התובעות:
המשחק הישראלי טקטיקו, הוא למעשה תרגום לעברית של המשחק סטרטגו, בגירסתו האמריקאית.
ייצורו, שיווקו והפצתו בישראל מהווה הפרת זכויות היוצרים שיש לתובעת 3, 4 במשחק זה.
המשחקים טקטיקו והמשחק המשוגע יכונו להלן המשחקים המפרים).
מטעם התובעת מס׳ 4 העיד העד מיכה הרצנו, שהוא הבעלים והמנכ״ל של החברה.
לדבריו: בשלב חתימת ההסכמים לא היה ידוע לו על דבר קיומם של המשחקים המפרים בארץ. גם אם היה יודע על קיומם של המשחקים המפרים לא הייתה הידיעה משנה את דרך פעולתו, ועדיין היה מתקשר בחוזים. כך לדוגמא פעל באשר למשחק מונופול, אשר הזכויות לגביו נרכשו על אף שהיו קיימים בארץ ארבעה חיקויים שונים. (ר׳ עמ׳ 8 לפרוטוקול, וכן ת/6).
במאמר מוסגר:
על פני הדברים, לפחות באשר למשחק סטרטגו, טענתו של העד בדבר חוסר הידיעה נראית תמוהה שכן המשחק המפר – טקטיקו משווק בארץ כבר שנים רבות, ויש להניח כי מי שעיסוקו במשחקי קופסא יידע על קיומו.
למרות זאת, אין סיבה שלא לקבל את דבריו של העד, משום שבחקירתו הנגדית על ידי הנתבעים לא נעשה ניסיון של ממש לחקור בכיוון זה ולסתור את דבריו. לפיכך אין למעשה מקום לדון בשאלה מה הנפקות של ידיעה שכזו מצדיו בטרם נקשר בחוזה, באשר לתום ליבה של התובעת 3.
כדי להסיר כל ספק אעיר כי אפילו היה מוכח כי העד ידע שבארץ קיימים משחקים מפרים, ובידיעה על קיומם התקשר עם צד ג׳ כלשהו אשר הוא הבעלים של זכויות היוצרים בהסכם לשיווק המשחקים בארץ – אין בכך כל פגם.
התקשרות שכזו היא לגיטימית, שכן מטרתה היא להביא לידי ייצור ושיווק המשחקים בארץ בהתאם לדין, תוך שיתוף פעולה עם היוצר. המתקשרות כזו החברה בכללותה יוצאת נשכרת, ולפיכך אין מקום להטיל עליה מגבלה כלשהי.
לאחר חתמת ההסכמים החלה למדע (תובעת 4) לייצר ולשווק את המשחק מד בגרסה עברית שבה הוענק למשחק, השם: ״שגעון של משחק״.
דוגמה של המשחק הוגשה במהלך הדיון וסומנה ת/11.
באשר לנתבעות:
נתבעת מס׳ 1, חב׳ אמקור בע״מ (להלן: ״אמקור״) הינה חברה הרשומה בישראל.