ס״ק 3:
״מקום שעפ״י העברה חלקית של זכות יוצרים נעשה מקבל ההעברה זכאי לכל זכות הכלולה בזכות היוצרים, הרי לצורך חוק זה יהא דינו של מקבל ההעברה, לגבי הזכות המועברת ודינו של המעביר לגבי הזכויות שלא הועברו כדין בעלי זכויות היוצרים...״
המלומד קופינגר ציין (במהדורה השמינית לספר בעמ׳ 114) כי מעמדו של בעל הרישיון שונה ממעמד מי שהועברה אליו זכות קניין, בכך שלו – לא נתונה הזכות לתבוע מפר באופן עצמאי, אלא עליו לצרף לתביעתו את הבעלים של הזכות.
קביעה זו אינה מסייעת במקרה הנוכחי, שכן עניינה הפרוצדורה למימוש הזכות, והיא אינה מכילה קביעה חד משמעית בשאלת הדין המהותי.
כזכור, בעלי הזכות צורפו לתביעה בענייננו, ועל כן אין כאמור השלכה לאמור לעיל.
אולם במקור אחר מביא קופינגר נימוק לטובת הטענה כי אין בכוחו של רישיון כדי להעביר זכות קניין, נימוק המתבסס על ניסוח החוק משנת 1911 (החוק האנגלי תוקן שם בשנת 1956. התיקון אינו חל כמובן אצלנו אך דברי המלומד מתייחסים למצב המשפטי לפני התיקון לחוק (ר׳ עמ׳ 167).
בס״ק 3 דובר על העברה חלקית אשר יש בכוחה להעביר למקבל הזכות מעמד של בעל זכות היוצרים לפי החוק.
בס״ק 2 מוזכרת ההבחנה בין העברת זכות לבין נתינת טובתה נאה בזכות עפ״י רישיון. אין בחוק הוראה המקנה לבעל רישיון, אותו מעמד שניתן למי שמועברת אליו הזכות ע״פ ס״ק 3.
לדעת המחבר ההוראה בס״ק 2 באה לתת פתרון במקום בו ההסכם נוסח כהסכם רישיון גרידא אך מבחינה מהותית היה מדובר בהסכם להעברה חלקית.
בס׳ 19 לחוק משנת 56 הוסדרה לבסוף הסוגיה ונקבע שלבעל רישיון יחודי, אשר הגדרתו מצויה בחוק זכות תביעה עצמאית.
בארץ הייתה הפסיקה בתחילת הדרך חד משמעית בקביעה כי הרישיון אינו מעביר כל אינטרס, ואינו משנה או מעביר את זכויות הקנין בשום פרט אלא רק הופך לחוקי את מה שאילולא הרישיון – היה לא חוקי (ראה ע.א. 99/51 פודמסקי נ׳ היועמ״ש, פד״י(1) 241).
בפסיקה מאוחרת יותר, השתנתה הנימה:
בע״א 240/65 יוחנן זראי נ׳ התיאטרון הורוד (פ״ד יט(2) 442, 446) אומר כב׳ הש׳ לנדוי באמרת אגב:
״יתכן שיש יסוד להשקפה זו (לפיה זכות התביעה, הנובעת למעשה מזכות קניין, נשארת בידי הבעלים נותן הרישיון, או לפחות גם בידיו, אפילו אם הרישיון הוא ייחודי – ה.ש.) כשרואים את הרישיון כחיוב חוזי בלבד, שאינו פוגע בזכות הקניין של הבעלים.