לסיכום אומר המחבר כי:
״אפשר איפוא לשער שרק במקרים ספורים בלבד עלול הסעיף לסייע לנתבע: למשל אם טיב היצירה לא העלה על הדעת קיום זכות היצרים בה, או שסבור היה התובע כי תקופת ההגנה חלפה, כיוון שטעה בתאריך מותו של המחבר ולא היה יכול לעמוד על טעותו. אין בסעיף כל הגנה שהיא למקרה הבלתי נדיר, שאדם שולח סיפור, שיר או תמונה למערכת של כתב עת לשם פרסום, ולאחר הפרסום מתברר שהשולח לא היה היוצר האמיתי אף על פי שמערכת העיתון התעניינה ולא היה לה יסוד לפקפק בתום ליבו של השולח״.
נראה כי דבריו אלה קולעים בדיוק לסוגיה שלפנינו. הנתבעות לא טוענות שהניחו כי ביצירה לא קיימת זכות יוצרים, נהפוך הוא: כל טענתם מתבססת על הודאתם בעובדה כי ידעו שקיימת זכות יוצרים במשחק, אחרת לא היו טורחות ״לרכוש״ את הזכות מהנתבעת 2.
דא עקא, לטענתן הולכו שולל אחר המצג המטעה שנתבעת 2 היא בעלת הזכויות. אלא שבכך כאמור אין די ולפיכך אין בסעיף 8 לחוק כדי לסייע לנתבעות או כדי לצמצם את מהות הסעדים היכולים להינתן בתיק זה.
גם במישור העובדתי הטענה לא עומדת במבחן. מהחוזה בין הנתבעת 2 לנתבעת 3 לא ניתן לחלץ משפט מפורש אשר בו מצהירה הנתבעת 2 על בעלותה בזכויות היוצרים במשחק.
עצם העובדה כי בא-כוח הנתבעות טען כי הצהרה שכזו נובעת במשתמע מהחוזה אומרת את שלה.
חסרונה של הצהרה שכזו יש בה כדי להעלות ספק שמא הנתבעת 3 לא עשתה כל שנדרש על מנת לוודא כי אכן לנתבעת 2 יש זכויות יוצרים במשחק.
החשש כי נתבעת 3 עצמה את עיניה מלברר פרט מהותי זה רק מתחזק לאור הראיות האחרות המצויות בתיק. לעניין זה יש לציין כי החוזה בין נתבעת 2 לנתבעת 3 נחתם ביום 18/4/89. זאת, למרותש כשבועיים וחצי קודם לכן, בתאריך 2/4/89, נשלח מכתב ממר הרצנו לנתבעת 3 ובו הוא מעלה את הטענה כי המשחקים נשוא התביעה הינם משחקים מפרים (ר׳ נספח לתצהיר מטעם נתבעת 3 ות/17).
לאור זאת, ולאחר שנדחו שאר טענותיה של נתבעת 3 לעניין קיום זכות היוצרים במשחק ולעניין הבעלות בהן אני קובעת כי הנתבעת 3 הפרה את זכויות היוצרים של התובעות במשחק סטרטגו. על נתבעת 3 יהא לפצות את התובעות בגין מעשה הפרה זה כפי שייקבע בהמשך הדיון.
- נתבעת 4
התובעות מייחסות לנתבעת 4 הפרה עקיפה של זכויות היוצרים שכל פי הנטען נתבעת 4 עסקה בשיווק המוצרים המפרים אך לא בייצורם (ר׳ ס׳ 37-43 לכתב התביעה, וס׳ 20 לסיכומי התובעות).