הנה כי כן: הסיבה המרכזית שבשלה יש לדעת התובעות להרים את המסך נעוצה בכך שמדובר ביחידה עסקית וכלכלית אחת, וכי אמה״ד היא חברת בת בבעלות מלאה שכל מנהליה וחברי הדירקטוריון שלה הם גם המנהלים וחברי הדירקטוריון באמקור.
התובעות ממשיכות ואומרות באותו כיוון כי כאשר מדובר בחברה בעלת ״מבנק קונצרני״ (תיאורית המיזם) נוטה ביהמ״ש ביתר קלות להרים את מסך ההתאגדות ולעניין זה הן מפנות לע.פ. 174, 173 מי״י נ׳ בן ציון (פד״י ל(1), 199).
באותו עניין הוגדר הבנק כ״אחד ממכשירי הקבוצה וביהמ״ש אמר כי ״קיום כל אחד מן האיברים היה תלוי ביכולת הקיום של הגוף כולו״.
לענייננו מבקשות התובעות לראות באמה״ד ״אחד האיברים״ אשר תלוי ביכולת הקיום של הגוף כולו קרי: אמקור, ובמלים אחרות: אמה״ד היא אמקור ויש לראות אותן כישות משפטית אחת.
איני מקבלת את הטענה.
אכן, לא הייתה מחלוקת על כך שאמקור היא בעלתה שליטה האבסולוטית במניות אמה״ד.
לא הייתה גם מחלוקת כי בעלי התפקידים בנתבעת 1 הם גם בעלי התפקידים בנתבעת 2.
לדברי העד ברנשטיין: ״אני דירקטור בכל מועצות המנהלים של כל חברות הבת של אמקור, אני מנהל כללי של כל החברות הבנות...״.
עובדה נוספת שעליה הסכם העד ברנשטיין היא כי: ״חב׳ אמקור בע״מ היא גם הולדינג קומפני של כל החברות הבנות״.
יחד עם זאת אמר העדי כי ״היא גם בפני עצמה מנהלת עסקית של יצור מקררים ומקפיאים באותה מסגרת״.
כאשר למספרן של חברות הבנות שלגביהן אמקור היא ״ההולדינג קומפני״, (בלשונו של העד) הרי בתצהירו של העד מנויות לא פחות מ-13! חברות כאלה בנוסף לאמקור עצמה.
האם צירוף הנתונים הנ״ל מוליך למסקנה המשפטית אליה חותרות התובעות קרי רמת מסך?
כפי שציינתי – דעתי היא כי אין מקום לכך.
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נחשב כאבן היסוד בדיני החברות. עיקרון זה הותווה עוד כבר בשנת 1855 בפסה״ד SALOMON V. SALOMON, ומאז דבקו בו בתי המשפט והבחינו בין אישיותה המשפטית של החברה ובין אישיותם המשפטית של חבריה ובעליה.
בתי המשפט בישראל הלכו גם הם בדרך זו ואימצו לחיקם כלל זה מהמשפטי האנגלי.
בעניין סולקין נ׳ גינדי (המ׳ 634/64 פד״י יט 4, 10, 14) אמר השופט זוסמן כי:
״מאז יצא פסק הדין בעניין סלומון, אין בודקים בציציותיו של מייסד החברה, ואין שואלים על שום מה ייסד את החברה. למעשה נוצרה חברתו של סלומון גופה כדי לאפשר לו להמלט מאימת בעלי החוב, ואף על פי כן סרב ביתה משפט להתנכר לאישיותה הנפרדת.״.