ההלכה הפסוקה דחתה תניית אי-תחרות במספר מקרים מכוחה של תקנת הציבור. כך למשל, ב ע"א 672/96 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן (פ"ד נג(5) 24 (1999), התייחס בית-המשפט להתחייבות של עובד אגד שהתחייב שלא לעבוד בעיסוק מתחרה, תוך שהוסכם שאם יפר את ההתחייבות הזו, ישללו הגמלאות שלו ויהיה עליו לשאת בתשלום של 3 משכורות. בית-המשפט שלל את תוקפה של התניה מכוחה של תקנת הציבור. בית-המשפט קבע כי הסנקציה שנקבעה בהסכם היא סנקציה דרקונית שאין לה מידה ושיעור. מדובר בסנקציה אשר "אינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה; אינה מתייחסת למשכה של ההפרה; לגילו של הגמלאי; לגובה גימלתו או לגובה הסכום שיידרש לשלם לאגד לשם חידוש זכותו לקבלת גימלאות... תניה זו מקנה לאגד מכשיר רב-עוצמה: אם תפסה את הגימלאי המפר בקלקלתו – ולו גם היתה הפרתו קלת ערך – בידה לנשל אותו מזכויות שצברן בעמל רב במשך שנים רבות. תניה כזאת סותרת את תקנת הציבור".
- סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות הוא סעיף דומה מבחינה זו שגם הוא אינו מבחין בין הפרה קלה להפרה חמורה, בין נזק קל ערך לחברה לבין נזק חמור. הסעיף אינו מתייחס גם לשווי המניות שיחולטו. שווין יכול להיות גבוה מאוד או נמוך. גם במקרה דנן – אם "תפס" המשיב את המבקש בקלקלתו וגם אם ההפרה שלו היתה קלת ערך, רשאי לכאורה המשיב לנשל את המבקש מזכויותיו כבעל מניות בחברה. אני סבורה משום כך כי הסעיף על הסנקציה הקבועה בו (השבת כל מניות המבקש לחברה ללא תמורה) סותר את תקנת הציבור, ואין לתת לו תוקף.
לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה לסנקציה שנקבעה בהסכם בעלי המניות בס' 1.6 ד' אין תוקף, ואינני מקבלת לכן את טענת המשיב לפיה המבקש איננו עוד בעל מניות בחברה.
המועד להערכת השווי
- שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא שאלת המועד לגביו תיערך הערכת השווי. אני סבורה כי יש להורות למעריך השווי להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה - 3.7.2016, ולא כפי שעתר המבקש נכון למועד בו הוא חדל לעבוד בחברה. באופן זה לא ייפגע המשיב מירידת שווי החברה ככל שהיתה כזו עד למועד זה, רק משום שהמבקש השתהה בהגשת התובענה.
- אין חולק כי ערכה של החברה ירד בצורה משמעותית במהלך התקופה שבין פסק הבוררות לבין הגשת התביעה. אילו היה המבקש מעוניין לוודא כי ירידת שווי – ככל שישנה כזו – לא תשליך על זכויותיו, היה עליו להזדרז ולהגיש את התובענה בסמוך לאחר פסק הבוררות, שממנו עלה כי גם הבורר סבור שהצדדים אינם יכולים למעשה להמשיך לעבוד בצוותא חדא. המבקש לא פעל באופן זה. הוא השתהה – לגישתו כדי לאסוף כוחות נפשיים וכספיים, והגיש את התובענה רק מספר שנים מאוחר יותר. המשיב אינו צריך להיפגע כתוצאה מעיכוב זה.