החקיקתי בין הרצון להתגבר על פערי המידע לבין החשש מניצול לרעה של הליכי הגילוי ומניעת "מסעות דיג".
- לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שהתעלם מתחולת החיסיון הקיים בסעיף 15א לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: פקודת הבנקאות) והורה בין היתר על מתן גילוי ועיון ב"כל ההתכתבויות עם בנק ישראל ו/או כל רשות רגולטורית אחרת בקשר ליחסי הבנק עם קבוצת פישמן". ברם, עבודת הביקורת של בנק ישראל וקשרי הגומלין שבין בנק ישראל לבין הבנק הינם סודיים על פי הוראת סעיף 15א לפקודת הבנקאות. בעניין זה גם שגה בית המשפט שעה שהורה על הסרת החיסיון הבנקאי תוך מתן צו נרחב לגילוי מסמכים חסויים. כל זאת בעוד בקשת הגילוי עצמה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת לכך.
- לפיכך טוענים המבקשים כי קיים צורך להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי וליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור בהתאם. אין ספק כי דחיית רשות הערעור ומתן האפשרות לערער על החלטה זו רק בשלב הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן אם יינתן לטובת המשיב, תהפוך את הליך הערעור לתיאורטי תוך גרימת נזק בלתי הפיך למבקשים.
תשובת המשיב
- לטענת המשיב, המסמכים שגילויים אושר במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינם חסויים, ולכל הפחות קיימת הצדקה להסיר את החיסיון אשר לכאורה מוטל עליהם. מקום שבו גילוי המידע עדיף על שמירת החיסיון בשל תרומתו לבירור האמת, מוסמך בית המשפט לצוות על המצאת מסמכים חרף החובה לשמור על סודיותם. בניגוד לעמדת המבקשים טוען המשיב כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק, יש לצמצם את תחולת החיסיון הבנקאי וזאת על אף שמדובר בפגיעה בצדדים שלישיים. הבנק הינו גוף "מעין ציבורי" ולכן בהתאם לפסיקה, הנטייה תהיה לצמצם את החיסיון ולחייבו בגילוי בהיקף רחב יותר. יש להדגיש כי עוד במסגרת בקשת הגילוי התחייבו המשיב ובא כוחו לשמור על סודיות המידע ולא לעשות בו שימוש שלא במסגרת תביעה נגזרת, ככל שתוגש.
- באשר לתשתית הראייתית הנדרשת. ההכרה בפערי הכוחות הקיימים בתביעה נגזרת הם שהולידו את ההסדר הייחודי הקבוע בסעיף 198א לחוק. לפיכך על מנת לצמצם את פערי הכוח העלולים לסכל את הגשתן של תביעות לטובת החברה, נוהגת
--- סוף עמוד 5 ---
הפסיקה לפרש בצמצום רב את המונח "תשתית ראייתית ראשונית". הנטל הראייתי המוטל על מגיש בקשה בהתאם לסעיף 198א לחוק הינו נמוך למדי. למעשה, די להראות כי הבקשה אינה בקשת סרק או בקשה חסרת בסיס. לטענת המשיב, במסגרת כתבי טענותיו הוא העמיד תשתית ראייתית איתנה המוכיחה כי פישמן היה למעשה פושט רגל כבר בשנת 2006. המשיב הוכיח כי פישמן הפר את הסכמי ההלוואה שלו עם הבנק במשך למעלה מעשר שנים, לכל הפחות. במשך שנים ארוכות התעלמו המבקשים ממצבו הכלכלי של פישמן ואפשרו לו להמשיך ולהגדיל את נזקו של הבנק ואף העניקו לו אשראי חדש בשנת 2016. הרף שבו נדרש המשיב לעמוד הוא רף נמוך בהרבה לעומת מכלול הראיות הנרחב שהציג בפני בית המשפט המחוזי. המסמכים שצורפו לבקשת הגילוי, כל אחד בפני עצמו וקל וחומר משקלם המצרפי, ובשילוב עם עצם קיום החוב העצום של פישמן כלפי הבנק – יוצקים תשתית ראייתית המצדיקה את קבלת בקשת הגילוי. המשיב הציג מסמכים המהווים ראשית ראיה לכשלים חמורים שנפלו בהתנהלות הבנק ולא הסתפק אך בהצגת מסמכים המבססים את גובה החוב. טענת המבקשים לפיה יש להעלות את רף משוכת התשתית הראייתית הנדרשת כאשר הגילוי המבוקש מתייחס למסמכים סודיים אינה ממין העניין ואף לא נטענה לכל אורך ההליך בפני בית המשפט המחוזי.