בעדותה טענה הנתבעת כי לא הצליחה להגיע להסכם עם בעל הדירה על רקע חילוקי דעות הנוגעים לאופי הבטוחה: "דרור אמר לי שההסכם יוכל להיות על ידי ערב אחד שעובד ומשתכר ולי אין אף אחד אחר פה, הוא לא הסכים לקבל את זה, הוא רצה משהו אחר... " (עמ' 28, שורה 3). בהמשך עדותה טענה כי הציעה את בנה שהיה אז בן 32, כערב. בתקופה הרלוונטית עבד בתחנת דלק והרוויח 6,000 ₪ לחודש. לדבריה, לא ניסתה להביא ערובה חלופית תחת בנה.
בהקשר לכך, אני נותן אמון בעדותו של התובע לפיה לא הבטיח לנתבעת שהסכם השכירות יועבר אליה בתנאים שהיו בינו לבין בעל הדירה. מסקנה זו נובעת מהעובדה כי אין לכך ביטוי בהסכם בין הצדדים ומאחר ולא היה בכוחו של התובע להבטיח שבעל הדירה יסכים לאותם התנאים. על הנתבעת היה לברר מראש את יכולתה לקחת על עצמה את ההתחייבויות בהסכם השכירות. בביצוע ההסכם פעלה בחוסר תום לב בכך שלא הודיעה בהזדמנות הראשונה כי אין באפשרותה לעמוד בתנאי חוזה השכירות ולבקש לסגת מההסכם. אף הנסיבות בהן חתמה על הסכם שכירות לנכס חלופי מצביעות על חוסר תום הלב שעה שכבר ביום 7.5.14 התקשרה בהסכם שכירות לנכס אחר בדמי שכירות נמוכים יותר בסך של 6,429 ₪ (מוצג ג'1).
במענה לשאלה מדוע לא ויתרה על ההסכם משנוכחה לדעת כי אין לה אפשרות לעמוד בו השיבה הנתבעת שריחמה על הילדים ולפיכך, בדעה אחת עם הוריהם החליטה לעבור משם. "ההורים במצח נחושה לא רצו לשמוע על דבר כזה" (עמ' 29, שורה 28). עם זאת, בתגובה לשאלה מדוע לא הביאה אחת אחד ההורים או יותר שיעיד על אמינות דבריה טענה הנתבעת כי הם "לא יכלו לבוא", (שורה 32).
לא ניתן להתייחס לשני התצהירים שביקשה הנתבעת להגיש בשלב ההוכחות מאחר והמצהירים, הורי ילדים בגן, לא התייצבו בבית המשפט על מנת להיחקר על תצהירם וכן לאור השלב הדיוני בו התבקש להגישם. ב"כ הנתבעת, ללא היתר, צירף לסיכומיו ראיות אלו ומדובר בפעולה שאסור לעשותה ויש להתעלם מכל מסמך שצורף בדרך זו.
טענת הנתבעת כי ההורים בחרו בה להמשיך לנהל את הגן, לא רק שלא הוכחה אלא שאף היא איננה רלוונטית ואין היא מהווה הצדקה למעשיה של הנתבעת. הנתבעת הייתה מחויבת לעמוד בתנאי ההסכם עליו חתמה. גם אם ההורים ביקשו שתמשיך לנהל את הגן, כטענתה שלא הוכחה, אין הדבר מהווה עילה לאי עמידתה בתנאי ההסכם.
- הנתבעת טענה בנוסף כי רצתה לשלם לתובע את דמי השכירות חודש בחודשו, אולם הוא דרש עוד 3000 ₪. טענה זו לא הוזכרה בתצהירה של הנתבעת. בהתאם לאמור בסעיף 15 לתצהירה, דרישת התובע שתשלם לו 3000 ₪ מידי חודש הייתה בתגובה לבקשת הנתבעת לקבל את הוראות תשלום החיובים השוטפים. בנוסף נטען בתצהיר כי התובע הציע להשאיר את הסכם השכירות על שמו ובתמורה תשלם לו הנתבעת סך של 2000 שקלים מידי חודש.