לכן אני סבורה כי עופר הוכיח שתנאי האשראי שנדרשו על ידי אומזי לא היו תנאים של תשלום מיידי כפי שנטען על ידי התובעים. מכאן שלא הוכח שתנאי האשראי מול רומניה היו טובים פחות מתנאי אשראי מול ספקים ישראליים, ולכן אינני מקבלת את התביעה בראש נזק זה.
- יוער בשולי הדברים כי גם אילו היו תנאי האשראי לקב"מים הרומניים תנאים טובים פחות מאלה שנדרשו על ידי היצרנים הישראליים (כפי שעופר טוען), יתכן שלא היה מקום לקבל את התביעה בראש הנזק הזה, שהתביעה בגינו עומדת על סכום של 54,000 ₪ בלבד. אם אכן היה עופר מוכיח כי הפעילות ברומניה היתה בסך הכל רווחית עבור החברה לעומת ייצור מקביל בישראל, יתכן שלא היה מקום לקבל את הטענה לגבי עלות האשראי גם אילו היו התובעים מוכיחים כי תנאי האשראי של היצרנים הרומניים היו טובים פחות מאלה של היצרנים בישראל. כאמור, אין צורך לחוות דעה בשאלה זו לאור מסקנתי לפיה הוכח כי תנאי האשראי ברומניה לא היו טובים פחות מאלה שנדרשו על ידי יצרנים בישראל.
יוער עוד כי הסכום הנמוך שנתבע בראש הנזק הזה עולה בקנה אחד עם טענתו של עופר לפיה ההיקף הכולל של פעילות החברה ברומניה היה שולי יחסית להיקף הפעילות של החברה.
- עוד יצוין כי חוות דעת ויסמן התייחסה לפרק הזמן שחולף מרגע משלוח חומרי הגלם לרומניה ועד לאחר ביצוע תהליכי הגמר בארץ. המומחה רו"ח ויסמן קבע כי פרק הזמן הזה עומד בממוצע על 183 יום (כחצי שנה). חוות דעתו מסתמכת על הערכת החברה על פיה אותו התהליך היה מתקצר משמעותית (בחצי) אילו היה מבוצע בארץ. אולם, לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין צורך לבחון את השאלה האם אכן פרק הזמן של הייצור ברומניה היה ארוך יותר מפרק הזמן עד להשלמת הייצור לו הוא היה מתבצע בישראל. זאת משום שהנזק שנטען נגע לתנאי האשראי ולא להתארכות הליך הייצור.
טענות נוספות ביחס לפרשת רומניה שאין צורך להכריע בהן
- יצוין כי בין הצדדים היו מספר מחלוקות נוספות שאני סבורה שאין מקום להכריע בהן.
התובעים טענו כאמור כי ייצור הפריטים ברומניה היה יקר יותר מאשר הייצור האלטרנטיבי בישראל. התובעים טענו כי ניתן היה לייצר את הפריטים הללו הן בייצור עצמי במפעל החברה שהיו בו מכונות שלא נעשה בהן שימוש, והן באמצעות קב"מים ישראלים כדוגמת חברת מיקרופז. לעניין זה הציגו התובעים השוואה של מחירים של מספר פריטים, ממנה עולה לגישתם כי עלותם גבוהה יותר ליצור ברומניה מאשר לייצור על ידי היצרן הישראלי "מיקרופז".