8.2 לדברי הנתבע, ביום 01.06.2016 שלח לתובע את טיוטת החוזה, אך התובע סירב לקבל את כל התנאים שהופיעו בו. כך, ביום 16.06.2016, לאחר שבתחילה היה מעוניין למכור את הנכס, חזר אל התובע והודיעו, כי הנכס עודנו רלוונטי להשכרה אך בכפוף להסכמה לתנאיו. כן הוסיף, כי הנתבעים לא הציעו את הנכס להשכרה לגורם שלישי, אלא, רק לאחר שהמו"מ עם התובעים כשל. לבסוף השכירו הנתבעים את הנכס, כשכל תנאיהם כפי שהופיעו בטיוטה שנשלחה לתובעים מקוימים.
8.3 עדי הגנה – גב' פטריסיה אוחנה ומר סידני אוחנה, שוכרי הנכס הנוכחיים, העידו בפניי, כי הם משלמים דמי שכירות בסך של 13,000 ₪ לחודש שכירות וכי סיפקו ערבות בנקאית בסך 36,000 ₪ - בהתאם לדרישת הנתבעים.
דיון והכרעה:
- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות להלן נימוקיי.
9.1 עניינה של התביעה דנן במשא ומתן אשר התנהל בין הצדדים לקראת כריתת חוזה שכירות ואשר לבסוף לא צלח ולא הביא לחתימת חוזה שכירות בפועל.
9.2 המחלוקת, איפוא, הנעוצה בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם התנהל משא ומתן בין הצדדים בחוסר תום לב. כאשר מחד גיסא, טוענים התובעים, כי הסתמכו על המצג לפיו, בכוונת הנתבעים להשכיר להם את הנכס כאשר לבסוף חזרו בהם אלה האחרונים ובכך גרמו לתובעים לנזקים ממוניים ובלתי ממוניים – ומנגד- טוענים הנתבעים, כי למעט הסכמה עקרונית ראשונית בין הצדדים על עצם השכרת הדירה, לא הגיעו הצדדים להסכמות לגבי שאר התנאים המהותיים של העסקה, ומשלא שוכלל כל הסכם מחייב בין הצדדים, הרי שוודאי שזה לא הופר.
9.3 אין חולק, כי הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן מתקדם בכוונה להגיע לכדי הסכם לשכירת הנכס, אם כי בסופו של דבר לא עלה בידיהם לשכלל הסכם סופי כאמור. הדין הנוהג במקומותינו הינו, כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג-1973). ודוק, הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורה של מחדל או של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. כך, יש נסיבות בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 697-696 (1983)). במקרה דכאן ברי, כי הנתבעים גילו את אזנם של התובעים על אתר, כבר ביום 10.06.2016, כי על שולחנם מונחת הצעה לרכישת הנכס – עובדה מהותית בנוגע לנמכר אשר חובה היה עליהם לחושפה. כן לא ניתן לומר כי הנתבעים ניצלו לרעה פערי שפה, אינפורמציה או ההבנה שהיו בינם לבין התובעים, זאת, מן הטעם הפשוט שהתובעים עצמם היו הצד הדומיננטי בהליכי המשא ומתן בין הצדדים בעמידתם על הנוסח שהציעו לתנאי הסכם השכירות (ראו והשוו: ע"א 2720/08 סימון ז'אן נ' פיוטר ליבמן (פורסם בנבו, 23.08.2012)). יתרה מכך, אף לאחר הגילוי כי בדעתם של הנתבעים למכור את הנכס, נמשכו הליכי ההידברות בין הצדדים, כאשר ביום 16.06.2016 חזרו בהם הנתבעים מכוונתם למכור את הדירה והודיעו לתובעים, כי אופציית ההשכרה עודנה רלוונטית. כן מצאתי לקבל את גרסת הנתבעים, כי כל משך הזמן בו נדברו הצדדים במטרה להגיע להסכם שכירות, לא שוכלל הלכה למעשה חוזה ביניהם. זאת מן הטעם, כי טיוטת החוזה שנשלחה לתובעים בתחילת חודש יוני 2016 חזרה אליהם עם השגות רבות מטעם התובעים, בין היתר, בשני נושאים מהותיים בדמות המצאת ערבויות ופיקדונות ולשאלת זכות הראשונים לרכישת הנכס. האמור מקבל משנה תוקף בשים לב להודעת הדוא"ל ששלחו ביום 16.06 הנתבעים לתובעים במענה לשאלתם של האחרונים לגבי המשך ההידברות בין הצדדים, ממנה עולה, כי התנאים המופיעים בטיוטת החוזה ששלחו הנתבעים אינם פתוחים למשא ומתן. מכאן, שמתקבל הרושם לפיו המשא ומתן בין הצדדים עלה על שרטון ולא הבשיל לכדי הסכם שכירות סופי, וזאת לא מפאת השינוי הפתאומי בעמדת הנתבעים, אלא, בעטיה של חוסר הסכמה מהותי ורלוונטי בין הצדדים אשר לתנאי החוזה המתגבש. כאשר, יש לומר, מצאתי בהתנגדות הנתבעים לשינויים שביקשו לבצע התובעים בנושא הערבויות וזכות הראשונים– התנגדות סבירה בהחלט בנסיבות. שוכנעתי, איפוא, כי חרף רצונם של שני הצדדים להגיע לעסקת שכירות מחייבת, הרי שבסופו של יום ההסכם לא נכרת עקב כך, כי התובעים לא הסכימו לתנאים שהציבו הנתבעים ואלה האחרונים לא הסכימו לסגת מתנאים אלה.