תק (י-ם) 1913-01-17 אמיר מרציאנו נ' מיכאל ברנרד נבט

מבוא:

1. לפניי תביעה חוזית-כספית, על סך 33,400 ₪, במסגרתה עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שנגרמו להם בעקבות טענתם להתנהלות האחרונים במסגרת ניהול משא ומתן בחוסר תום לב להשכרת דירתם של האחרונים.

נוכח ניהול התובענה בהליך של תביעה קטנה ובהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

פרשת התביעה בקצירת האומר:

2. אליבא דגרסת התובעים כעולה מכתב התביעה, הינם זוג נשוי שעלה מקנדה וביקש לשכור מאת הנתבעים דירה ברח' זרובבל 6 באפרת (להלן: "הדירה" או "הנכס"). קודם לכן פנו התובעים אל מתווכת דירות בשם קלאודיה, כאשר בחודש פברואר 2015 פנתה היא אל התובעים ובישרה להם, כי איתרה עבורם את דירת הנתבעים. לאחר סיור בנכס, החליטו התובעים שבכוונתם לשכור את הנכס. כך, החלו הצדדים לנהל משא ומתן ביניהם כאשר במסגרתו הציעו הנתבעים, כי דמי השכירות יעמדו על סך של 13,500 ₪ ואילו התובעים הציעו מנגד סך של 12,500 ₪ וביקשו לכלול בחוזה סעיף אופציה לשכירת המושכר לתקופת שכירות נוספת וכן לקבל זכות ראשונים לרכישתו, כאשר במשך אותו זמן הבהירו התובעים בפני המתווכת, כי הם מעוניינים בנכס ואף קיבלו הודעה מאת הנתבע 1 אשר בישרה להם, כי הם עוברים לגור בעיר רעננה, מה שהעמיק את הסתמכותם של התובעים על התחייבות הנתבעים להשכיר להם הנכס.

3. במהלך חודש אפריל 2016 הודיעו הנתבעים לתובעים באמצעות הדוא"ל דרך המתווכת, כי הם החליטו לקבל את הצעת התובעים במלואה וכי ניתן לתאם עמם חתימת חוזה. ביום 09.05.2016 שלחו הנתבעים לתובע הודעת דוא"ל בה מצהירים הם על כוונתם להשכיר להם הנכס. מכוח הסתמכותם זו פעלו התובעים אל מול גורמים שלישיים ואל מול מערכת החינוך ביישוב לשם רישום ילדיהם לגנים. בהמשך, ביום 01.06.2016 שלחו הנתבעים אף את טיוטת חוזה השכירות, ואולם ביום 10.06.2016 ביקשו הנתבעים לפתע לבטל את העסקה כיוון שהיא נעדרת כדאיות כלכלית, מפני שעל שולחנם מונחת הצעה לרכישת הנכס, ובכך, לטענת התובעים, הפרו הנתבעים את החוזה שנכרת בין הצדדים בחוסר תום לב תוך שהם מסבים לתובעים נזקים ממונים כיוון שנאלצו לבטל את התחייבותם כלפי המתווך ולשפותו, כמו גם לא לממש את אופציית רכישת הנכס, זאת נוסף לעוגמת נפש שנגרמה להם.

פרשת ההגנה בקצירת האומר:

4. אליבא דגרסת הנתבעים כעולה מכתב ההגנה, עצם רצונם העקרוני להתקשר בעסקה עם התובעים לא הוכחש. כן ציינו הנתבעים, כי לא הסתירו דבר מהתובעים ושיתפו אותם בהתלבטויותיהם לגבי השכרת או לחילופין מכירת הנכס וכן על כוונתם להעתיק מקום מגוריהם והתקדמות חיפושיהם אחר בית מגורים ברעננה. הנתבעים מאשרים, כי הסכימו להצעת המחיר של התובעים והגיעו להסכמות נוספות לעניין תקופת השכירות הראשונית, זאת כיוון שמצאו אופציות לדירות חלופיות ברעננה.

5. אולם הנתבעים הדגישו, כי עדיין היה מדובר במשא ומתן שלא הבשיל לכלל הסכם מחייב זאת הואיל ומכלול העניינים היה תלוי לכל אורך הדרך בכך שהצדדים יגיעו להסכמות סופיות וייחתם הסכם שכירות מוסכם בכפוף לאישור עו"ד, זאת, בשים לב לכך שבשלב זה הצדדים לא הגיעו כלל וכלל להסכמה לגבי מלוא התנאים המהותיים של ההסכם ולא ניתן לסבור, כבקשת התובעים לראות את פני הדברים, כי כל התנאים הוסכמו וכי הדבר היחיד שנותר הינו חתימה פורמאלית גרידא. כך למשל, לא הסכימו התובעים לתניות טיוטת הסכם השכירות שנשלחה אליהם, ערערו עליהם ולא עמדו בתנאים ובביטחונות שנדרשו ליתן. מכאן, שלא ניתן לראות בתכתובות שבין הצדדים כהסכם מחייב.

6. לטענת הנתבעים, אמנם ביום 10.06.2016 עדכנו הם את התובעים בדבר רצונם למכור את הנכס תחת השכרתו, ואולם ביום 16.06.2016 הודיעו הנתבעים לתובעים, כי החליטו לבסוף שלא למכור את הנכס וכי בכוונתם להשכירו, כשלבסוף הושכר הנכס לצד ג' ביום 07.07.2016 ולא נמכר. וכך, גם לאחר ה-10.06 המשיך בפועל המשא ומתן בין הצדדים אשר להשכרת הנכס לתובעים. כללו של דבר לטענת הנתבעים, אי מיצוי ההידברות בין הצדדים לכדי הסכם שכירות מחייב לא נגרם בעקבות הצעת הרכישה שהתקבלה על ידי הנתבעים, אלא, עקב סירובם של התובעים לתנאי השכירות ולביטחונות שנדרשו במסגרת טיוטת ההסכם.

7. בנוסף טוענים הנתבעים, כי אין לתובעים להלין אלא על עצמם בכך שבחרו להתחיל בצעדים שונים, כגון רישום לגני ילדים, קודם חתימת הסכם שכירות סופי, מה גם שלבסוף עברו התובעים לאפרת, כך שלא ניתן לראות בביטול הרישום לגנים כגורם לנזק כלשהו. בנוסף, לא צירפו התובעים כל אסמכתא בעניין השיפוי הנטען ששילמו בגין שירותי התיווך ששכרו.

ההליכים בפניי:

8. דיון במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 20.07.2017 במסגרתו העידו הצדדים בפניי אודות נסיבות התיק.

8.1         לדברי התובע, במהלך חודש אפריל 2016 הודיעו לו הנתבעים טלפונית כי הם מסכימים להצעתו להעמיד את דמי השכירות על סך של 12,500 ₪ וביום 15.05.2016 קיבל דוא"ל מהמתווכת קלאודיה בנדון ואולם, במהלך חודש יוני 2016 קיבל טיוטת חוזה ולא הסכים לתנאיו.

8.2         לדברי הנתבע, ביום 01.06.2016 שלח לתובע את טיוטת החוזה, אך התובע סירב לקבל את כל התנאים שהופיעו בו. כך, ביום 16.06.2016, לאחר שבתחילה היה מעוניין למכור את הנכס, חזר אל התובע והודיעו, כי הנכס עודנו רלוונטי להשכרה אך בכפוף להסכמה לתנאיו. כן הוסיף, כי הנתבעים לא הציעו את הנכס להשכרה לגורם שלישי, אלא, רק לאחר שהמו"מ עם התובעים כשל. לבסוף השכירו הנתבעים את הנכס, כשכל תנאיהם כפי שהופיעו בטיוטה שנשלחה לתובעים מקוימים.

8.3        עדי הגנה – גב' פטריסיה אוחנה ומר סידני אוחנה, שוכרי הנכס הנוכחיים, העידו בפניי, כי הם משלמים דמי שכירות בסך של 13,000 ₪ לחודש שכירות וכי סיפקו ערבות בנקאית בסך 36,000 ₪ - בהתאם לדרישת הנתבעים.

דיון והכרעה:

9. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות להלן נימוקיי.

9.1         עניינה של התביעה דנן במשא ומתן אשר התנהל בין הצדדים לקראת כריתת חוזה שכירות ואשר לבסוף לא צלח ולא הביא לחתימת חוזה שכירות בפועל.

9.2         המחלוקת, איפוא, הנעוצה בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם התנהל משא ומתן בין הצדדים בחוסר תום לב. כאשר מחד גיסא, טוענים התובעים, כי הסתמכו על המצג לפיו, בכוונת הנתבעים להשכיר להם את הנכס כאשר לבסוף חזרו בהם אלה האחרונים ובכך גרמו לתובעים לנזקים ממוניים ובלתי ממוניים – ומנגד- טוענים הנתבעים, כי למעט הסכמה עקרונית ראשונית בין הצדדים על עצם השכרת הדירה, לא הגיעו הצדדים להסכמות לגבי שאר התנאים המהותיים של העסקה, ומשלא שוכלל כל הסכם מחייב בין הצדדים, הרי שוודאי שזה לא הופר.

9.3         אין חולק, כי הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן מתקדם בכוונה להגיע לכדי הסכם לשכירת הנכס, אם כי בסופו של דבר לא עלה בידיהם לשכלל הסכם סופי כאמור. הדין הנוהג במקומותינו הינו, כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג-1973). ודוק, הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורה של מחדל או של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. כך, יש נסיבות בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 697-696 (1983)). במקרה דכאן ברי, כי הנתבעים גילו את אזנם של התובעים על אתר, כבר ביום 10.06.2016, כי על שולחנם מונחת הצעה לרכישת הנכס – עובדה מהותית בנוגע לנמכר אשר חובה היה עליהם לחושפה. כן לא ניתן לומר כי הנתבעים ניצלו לרעה פערי שפה, אינפורמציה או ההבנה שהיו בינם לבין התובעים, זאת, מן הטעם הפשוט שהתובעים עצמם היו הצד הדומיננטי בהליכי המשא ומתן בין הצדדים בעמידתם על הנוסח שהציעו לתנאי הסכם השכירות (ראו והשוו: ע"א 2720/08 סימון ז'אן נ' פיוטר ליבמן (פורסם בנבו, 23.08.2012)). יתרה מכך, אף לאחר הגילוי כי בדעתם של הנתבעים למכור את הנכס, נמשכו הליכי ההידברות בין הצדדים, כאשר ביום 16.06.2016 חזרו בהם הנתבעים מכוונתם למכור את הדירה והודיעו לתובעים, כי אופציית ההשכרה עודנה רלוונטית. כן מצאתי לקבל את גרסת הנתבעים, כי כל משך הזמן בו נדברו הצדדים במטרה להגיע להסכם שכירות, לא שוכלל הלכה למעשה חוזה ביניהם. זאת מן הטעם, כי טיוטת החוזה שנשלחה לתובעים בתחילת חודש יוני 2016 חזרה אליהם עם השגות רבות מטעם התובעים, בין היתר, בשני נושאים מהותיים בדמות המצאת ערבויות ופיקדונות ולשאלת זכות הראשונים לרכישת הנכס. האמור מקבל משנה תוקף בשים לב להודעת הדוא"ל ששלחו ביום 16.06 הנתבעים לתובעים במענה לשאלתם של האחרונים לגבי המשך ההידברות בין הצדדים, ממנה עולה, כי התנאים המופיעים בטיוטת החוזה ששלחו הנתבעים אינם פתוחים למשא ומתן. מכאן, שמתקבל הרושם לפיו המשא ומתן בין הצדדים עלה על שרטון ולא הבשיל לכדי הסכם שכירות סופי, וזאת לא מפאת השינוי הפתאומי בעמדת הנתבעים, אלא, בעטיה של חוסר הסכמה מהותי ורלוונטי בין הצדדים אשר לתנאי החוזה המתגבש. כאשר, יש לומר, מצאתי בהתנגדות הנתבעים לשינויים שביקשו לבצע התובעים בנושא הערבויות וזכות הראשונים– התנגדות סבירה בהחלט בנסיבות. שוכנעתי, איפוא, כי חרף רצונם של שני הצדדים להגיע לעסקת שכירות מחייבת, הרי שבסופו של יום ההסכם לא נכרת עקב כך, כי התובעים לא הסכימו לתנאים שהציבו הנתבעים ואלה האחרונים לא הסכימו לסגת מתנאים אלה.

9.4         אין בליבי ספק, כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש לא מעטה בעקבות צפייתם כי העסקה תצא אל הפועל ואולם, כאמור, שוכנעתי, כי ההסכם לא הבשיל לכדי הסכם מחייב נוכח פערי רצונות שנותרו בין הצדדים אף בשלב מתקדם של הליך המו"מ כאשר לא מצאתי בעובדה שהנתבעים עמדו על דרישותיהם משום ניהול משא ומתן שלא בתום לב ואין לתובעים להלין אלא על עצמם בכך שתכננו את העתקת מגוריהם לעיר אפרת בטרם נכרת הסכם מחייב.

10. סוף דבר- דין התביעה להידחות. התובעים יישאו בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.

ניתן היום,  י"ז אב תשע"ז, 09 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

ניר נחשון