--- סוף עמוד 12 ---
אמון בממשלה, ברוב חבריה, באופן שיוביל לכינונה של ממשלה אחרת (סעיף 28(ב) לחוק יסוד: הממשלה); מכאן, כי באופן אינהרנטי לשיטת הממשל הישראלית, הממשלה נתמכת בידי מרבית חברי הכנסת הבאים מקרב סיעות הקואליציה, ומכאן שהאפשרות הפוליטית שבידי הכנסת לחוקק חוקים בניגוד לעמדת הממשלה מעיקרא פחותה, ובמיוחד נוכח הנוהג שהשתרש של "משמעת קואליציונית", במסגרתו מונעת הממשלה מחברי הקואליציה לתמוך בהצעות חוק מסוימות של חברי האופוזיציה – או להיפך, היא מחייבת אותם לתמוך בהצעות חוק ממשלתיות, כתנאי להמשך השתייכותם לקואליציה ולחברותם בממשלה (רובינשטיין ומדינה, בעמ' 746; וראו גם בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (2016), פסקה ק"כ לפסק דיני). הדבר מעוגן בהסכמים קואליציוניים, וככל שאין החרגה מחויבים בהם חברי הכנסת.
טו. בנוסף לקושי האינהרנטי האמור שבפיקוח הכנסת על הממשלה בשיטת הממשל שלנו, נדמה כי החל משנת 1985 נחלש כוחה של הכנסת אף יותר בהקשר זה. היתה זו השנה בה נקבעה כאמור תכנית הייצוב, אשר נועדה להתמודד עם המשבר הכלכלי של אותה תקופה ושיעורי האינפלציה הגואים, באמצעות צמצום הגירעון הממשלתי, החלת איסור על הדפסת כסף כאמצעי לכסות על הגירעון ועוד. אף שהתכנית הצליחה בהפחתת הגירעון הכלכלי ובעצירת האינפלציה, ועל כך יש לברך כמובן, הנה במבט רטרוספקטיבי דומה כי היתה לה גם תרומה, מזוית לא צפויה, להגדלת "הגירעון הדמוקרטי"; כך, שכן כחלק מאותה תכנית הועבר לראשונה חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה, אשר כלל בתוכו חוקים ותקנות הנלוים לתקציב עצמו, ואשר נועדו מעיקרם לאפשר את ביצועה של התכנית; כפי שמציינים בן בסט ודהן, "שעת החירום חלפה מאז, אך חוק ההסדרים היה לנוהג מקובל בתהליך התקצוב הישראלי" (מאזן הכוחות בתהליך התקצוב, בעמ' 71; וראו גם ב"צ זילברפרב "הגירעונות בתקציב והתפתחות המוסדות הפיסקליים בישראל בשנים 2002-1986" חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי (תשס"ה) 76-75).
בפועל, ברבות הימים, נוצלה המסגרת המפתה של חוק ההסדרים, על-ידי ממשלות מכל הקשת הפוליטית, להעברת שורה של חוקים ורפורמות בעלות חשיבות בעיניהן לציבור ולמשק, פעמים רבות ללא זיקה ממשית לתקציב המדינה, בהליך מזורז ותוך דיון ציבורי חסר. לא אחת עמד בית משפט זה על הקשיים המהותיים שבהליך חקיקה זה, חרף מאמצים לצמצמו, והתריע כי "מנגנון החקיקה מסוגו של חוק ההסדרים פוגע במעמדה של הכנסת כבית המחוקקים של המדינה" (בג"ץ 4885/03