--- סוף עמוד 11 ---
המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס"ט) (להלן פיקוח הכנסת על הממשלה)). כפי שציין בשעתו הוגה הדעות הבריטי ג'ון סטיוארט מיל:
"Instead of the function of governing, for which it is radically unfit, the proper office of a representative assembly is to watch and control the government: to throw the light of publicity on its acts: to compel a full exposition and justification of all of them which any one considers questionable; to censure them if found condemnable, and, if the men who compose the government abuse their trust, or fulfil it in a manner which conflicts with the deliberate sense of the nation, to expel them from office, and either expressly or virtually appoint their successors. This is surely ample power and security enough for the liberty of the nation" (J. S. Mill Representative Government (1861) 68(.
דברים אלה, שנכתבו לפני למעלה מ-150 שנה, יפה כוחם גם כיום הזה.
ואולם, לא במסורת דמוקרטית גרידא עסקינן, אף שגם לזו משקל וחשיבות; בחוק יסוד ענייננו. "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת", כלשון סעיף 3 לחוק יסוד: הממשלה, ו"הממשלה אחראית בפני הכנסת...", כלשון סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה, ומכאן תפקידה של הכנסת כמפקחת על פעילות הממשלה. לפנינו חלוקת סמכויות המעוגנת בחקיקת היסוד הישראלית. ראש הממשלה, שרי הממשלה וסגני השרים מתחייבים, לאחר שהכנסת הביעה אמון בממשלה, "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה/ חבר הממשלה/ סגן שר, ולקיים את החלטות הכנסת" (סעיף 14 וסעיף 25 לחוק יסוד: הממשלה בהתאמה; על חובת האמון של הממשלה כלפי הכנסת, ראו י' מרזל "חובת האמון של הממשלה כלפי הכנסת" חובות אמון בדין הישראלי (2016) 185).
יד. כלי אחד שבאמצעותו בידי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה הוא החקיקה; כנודע, "הסדרים ראשוניים" בסוגיות שהן מרכזיות לציבור הישראלי מקומן בחקיקה ראשית ולא בחקיקת המשנה, ומכאן כוחה של הכנסת בכגון דא (בג"ץ 266/68 עירית פתח תקוה, ו-8 אח' נ' שר החקלאות, פ"ד כב(2) (1968) 824, 831; בג"ץ 910/86 רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) (1988) 441, 502; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) (1998) 481, 503-502). אלא שאליה וקוץ בה, שכן בהתאם לשיטתנו הפרלמנטרית הממשלה מוקמת אך לאחר שהכנסת הביעה בה אמון (סעיף 13 (ד) לחוק יסוד: הממשלה), וכן מסורה לכנסת האפשרות להביע אי-