--- סוף עמוד 27 ---
הדין האמור נובע מכך "שאין נכנעים לדברי תורה, שמא תבוא מהם תקלה" (הניסוח בהלכות סנהדרין) "מפני שלבן גס בהן, ויבוא מן הדבר תקלה והפסד על הדת" (הניסוח בהלכות מלכים).
מן הכלל אל הפרט
לב. מה דינו של תיקון חוק היסוד מושא ענייננו? בהמשך לאשר אמרנו מעלה, וכפי שנפסק בבג"ץ בר-און, ספק אם ניתן לקבוע מעיקרא מניה וביה כי עצם תיקונו של חוק היסוד על דרך של הוראת שעה, אף אם נעשה באופן חוזר ונשנה המוזיל את מושג חוק היסוד, הוא תיקון חוקתי שאינו חוקתי במובן זה שתוכנו פוגע בערכי השיטה באופן קיצוני עד כדי ביטול התיקון; כפי שציינו מעלה, אמצעי זה הוא חריג שבחריגים, והשימוש בו צריך שיהא זהיר במיוחד, גם אם ראוי הדבר לגינוי גמור, וליבי נוטה אל תקפותו של המושג "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" – ועל כך ראו הערתי בהמשך.
סבורני, כי הדברים שונים בבואנו לבחון האם תיקון חוק יסוד באמצעות הוראת שעה, פעם אחר פעם אחר פעם ובנסיבותינו הקונקרטיות, עולה כדי שימוש לרעה בחקיקת היסוד. לדעתי אכן כך הוא. ההיסטוריה העגומה של הנושא מורה למרבה הצער על שבריריותה ורעיעותה של ההתייחסות הממשלתית והפרלמנטרית לתקצוב; הנה הנה חוק יסוד, כשמו כן הוא, חוק יסוד, מסמך חוקתי – והנה הנה הוא כאסקופה הנדרסת שכל רוח מצויה, אם כלכלית ואם פוליטית, מרוקנת אותו מתוכנו לעבר ניסויים ותעיות, ובמובן התוצאה יותר תעיות מאשר ניסויים. אם חוק יסוד הוא כשמו, הנה היסוד רעוע בתכלית. כאמור, בבג"ץ בר-און נמצא כי אין מקום להתערב בחוק היסוד בעיקר נוכח קיומו של התקציב הדו-שנתי כניסוי, דהיינו היו קיימות "נסיבות חריגות המצדיקות עריכת הסדר זמני על פני הסדר קבוע" (שם, בעמ' 301, הדגשה הוספה – א"ר). ואולם, בית המשפט הדגיש כאמור, כי "מוטב יהיה אם בעתיד תימנע הכנסת מלעשות שימוש בהוראות שעה לתיקון הוראות חוקתיות" (שם, בעמ' 307). האם הופק לקח, האם ניתנה הדעת כראוי? כנראה התשובה אינה חיובית. ואטעים: מקום שעסקינן בטכסט חוקתי, על הנוחות הפוליטית להיסוג.
לג. נסיבות ענייננו מצביעות, למרבה הצער, על כך שהמחוקק לא הטמיע את הערותיו של בית משפט זה בעניין בר-און. הנוריות שאמורות היו להידלק דומה שלא נדלקו. פעם אחר פעם אחר פעם העבירה הכנסת תקציב דו-שנתי, על רקע נוחות פוליטית, בניגוד לעמדות גורמי המקצוע אשר הדגישו את הגירעון העצום שנגרם