--- סוף עמוד 26 ---
מיכה גודמן הנאום האחרון של משה (תשע"ד) 77, 81; בין היתר נכתב שם (בעמ' 81), כי "צמצום הכוח של השלטון הוא מהפכה של התורה כולה כנגד התרבויות הפגאניות המקובלות בסביבתה".
לא. אוסיף הערה לגבי איזונים בין רשויות במשפט העברי, בטרם נסללה הדרך שהתוה מונטסקיה (המאה הי"ח) בהגות העת החדשה בספרו רוח החוקים בדברו בהפרדת רשויות, ושכידוע לא הושגה מעולם בטהרתה, נוכח הפעפוע בין רשויות (בישראל – שרים שהם חברי כנסת, הממשלה כמחוקק משנה ועוד). מקורות המשפט העברי יצרו אף הם איזונים, אם גם שונים במקצת, והם הקדימו מכבר ונדרשו לשלושה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות: "רבי שמעון (בר יוחאי) אומר: שלושה כתרים הם – כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" (משנה אבות ד', י"ג), אם כן, חכם תורה, כהן ומלך, שלוש קטגוריות הן בעולם היהודי הקלאסי, ובהיטשטש התחומים ביניהם יתכן שיבוש (ראו משה בר "המונח 'כתר תורה' בספרות חז"ל ומשמעותו החברתית (על מאבקם של חז"ל להנהיג את העם)" ציון נ"ה(ד) תש"ן); סטיוארט כהן The Three Crowns (1992)). פעמים לובשות הקטגוריות דמות נוספת, כהן ונביא; לא בכדי הנביאים רובם ככולם היו מי שהוכיחו את המלכים, בשל עושק, גזל ומעשים לא מוסריים; "... אם יהרג אדני כהן ונביא" (איכה ב', כ'). ראו גם משנת ארץ ישראל אבות בפירוש ספראי ((תשע"ג), המדבר על שלושה מוקדי כוח בהנהגה, השלטון, הכהונה ולומדי התורה; קרי, אין בלעדיות לאף לא אחד מן הגופים המוסדיים. וראו גם פירוש הרב ד"ר א"א וינגורט לב בנים למשנה אבות, לפירושים אחרים אינדיבידואליים, למימרה של רבי שמעון בר יוחאי בדבר שלושת הכתרים, הרב ד"ר יונתן זקס (קרוב אליך 182 (תשע"ז)) מפנה לפסוק בישעיהו (ל"ג, כ"ב) "כי ה' שׂפטנו, ה' מחׂקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו". בתלמוד הבבלי (קידושין ס"ו, ע"א) מסופר על ינאי המלך והכהן הגדול, שאף שהיה ממשפחת כהנים (החשמונאים), נטען כנגדו שאמו היתה פסולה לכהונה, ועל כן אינו כשיר להיות גם כהן גדול לצד היותו מלך "היה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: "ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". ראוי לציין כי הנושא כשלעצמו מורכב ודנו בו חכמי הלכה רבים (ראו המקורות שמביא הרב ע' שטיינזלץ בפירושו) והובא כאן כדי להציג את המתח הטבוע שבעירוב רשויות. הד נוסף לכך הוא בסיפור התלמודי (בבלי סנהדרין י"ט ע"א-ע"ב), שבו הרג עבדו של ינאי המלך אדם, וינאי נקראו לעדות, אך הפחיד את הדיינים ברובם, מה שגרם לקבוע לגבי מלכי ישראל "מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו" (רמב"ם, סנהדרין ב', ה'; מלכים ג', ז'). בניגוד למלכי דוד נאמר על מלכי ישראל כי