מו. על רקע זה נפנה לבירורן של השאלות המתעוררות בערעור שלפנינו. ויוטעם, כי הטעמת הפן הציבורי של התביעה מתחייבת בענייננו ביתר שאת ולא כעיקרון כללי בלבד, בהתחשב באופיין של העוולות הנטענות, וכן במיהותה של הנתבעת, חברה ממשלתית שכמעט כל אדם בארץ נזקק לשירותיה – "יצרנית על".
עילת תביעה אישית
מז. מושכלות יסוד הן, כי קיומה של עילת תביעה אישית מהוה תנאי ראשון לאישורה של תובענה ייצוגית (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 434 (2003), להלן דנ"א ברזני), שכן "תביעה ייצוגית היא מנוף הטעון בסיס ארכימדי", ובהיעדר עילה אישית תהא זו "תלויה ... על בלימה" (ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ו(2) (2005)). אשר לנטל ההוכחה הנדרש ממי שמבקש להיכנס תחת כנפיה של התובענה הייצוגית נפסק, כי על התובע לשכנע את בית המשפט שעומדת לו עילת תביעה אישית "במידת הסבירות הראויה" (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 329 (1997)) – דהיינו, נטל כבד מן הנדרש בתביעה רגילה (ראו אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 103, 136–137 (תשס"ז), להלן קלמנט, ובכלל זה הצעתו להקלת הנטל נוכח המצב הנורמטיבי השורר בעקבות חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, אשר פוטר תובעים מסוימים מן הדרישה וכן מאפשר לבית המשפט להחליף את התובע המייצג במקרה שזה נעדר עילה אישית).
מח. להלן נתיחס לטענות שהועלו ביחס לעילות התביעה הפרטניות אשר נדונו – ואושרו – בבית המשפט המחוזי, ועניינן כאמור איסור הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, ועשיית עושר ולא במשפט. יוטעם, כי בשלב ראשון זה נעסוק אך בהיתכנות התיאורטית להתקיימותם של יסודות עילת התביעה האישית, וזאת בטרם ניגש לבחינת עמידתם של המשיבים בנטל שעליהם לשכנע, כי השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה תוכרענה לטובתם.
איסור הטעיה
מט. נפתח בעילת איסור ההטעיה, המעוגנת בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. הסעיף קובע, כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה)". כן מונה הסעיף מספר חלופות ספציפיות לעניינים, אשר "בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ... כמהותיים בעסקה", וביניהן: "המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית".