איני סבור איפוא, כי היה באישורו של הממונה כדי לאיין מניה וביה את אפשרות הצרכנים לתבוע – לאחור – את המערערת מחמת התעשרותה, כתוצאה מהכללתן של עלויות רכיבי השכר שנמצאו חריגים בדו"חותיה הכספיים; והדברים מקבלים משנה תוקף גם נוכח תזמונו של ההסכם, אשר נחתם כזכור למעלה משנה לאחר הגשתה של התובענה הנוכחית. השבה בנסיבות אלה עולה לדידי בקנה אחד אף עם תכליתו של סעיף 29 "למנוע העלאות שכר 'בלתי מרוסנות' בגופים ציבוריים" (בג"ץ 5133/06 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר, פסקה 6 (2009), מפי השופט ע' פוגלמן); העובדה שחריגות השכר "הוכשרו" בדיעבד באמצעות ההסכם – ובעניין זה אין ספק באשר למודעותה של המערערת לטיבן בזמן אמת, שעה שהעבירה דיווחיה לרשות כך, נוכח החלטות הממונה – אינה מצדיקה ליתן פטור למערערת מהשבת הכספים לציבור הצרכנים אשר נשא בעלויותיהן (ראו והשוו עניין סירוגה-ברניר, בפסקה 48). בעניין אחר של השבה נזדמן לי להצטרף לחוות דעתו של הנשיא גרוניס בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (2015) ולהוסיף:
"מצטרף אני אף להשקפת חברי, ומטעמיו כי יש מקום להכיר בעילת השבה כעילה עצמאית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אוסיף, כי לדידי הדבר הוא בחינת פשיטא, תואם את הדין ואת השכל הישר. הרשות שגבתה בחוסר סמכות כמו שלחה ידה לכיסו של התושב ונטלה מכספו, ולולא דמסתפינא הייתי אומר שקרובים הדברים לנטילה בכוח, שהרי בידי הרשות כוח השלטון לאכוף, ולא רבים מן התושבים מפשפשים בקרבי הסמכות. אם כן מה עשתה הרשות, אם לא עושר שלא במשפט, ומכאן התורה הבסיסית של השבה, בגדרי הגינות וצדק" (פסקה י"א לחוות דעתי, ההדגשות במקור – א"ר; על חובת ההשבה במשפט העברי במקרה שנעשה עושר ולא במשפט ראו יהונתן בלס (בהשתתפות מיכאל ויגודה) עשיית עושר ולא במשפט – ונלווה לו בניה ונטיעה במקרקעי הזולת 10–12 (בעריכת נ' רקובר, תשנ"ב-1991), בין היתר בגדרי "עושה סתירה בפרתו של חברו" (בבא מציעא ל"ה, ע"ב; וראו בהרחבה לעניין זה נ' רקובר עושר ולא במשפט – הנהנה מנכסי חברו בזכות ושלא בזכות (תשמ"ו-1987), בעמ' 43 ואילך).
התאמתו של ההליך הייצוגי לבירור התובענה
עג. נוכח המסקנה בדבר קיומה של אפשרות סבירה כי השאלות המשותפות אשר נוגעות לראש התביעה שעניינו בהטבות השכר תוכרענה לטובתם של המשיבים, בלא שניטע מסמרות, נותרה איפוא משוכה אחרונה בפני אישורה של התובענה הנוכחית – היות התביעה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון המחלוקת. בבואו לבחון את מידת התאמתו של ההליך הייצוגי לבירור התיק שלפניו, על בית המשפט לשקול – בין היתר – את היתרונות והחסרונות אשר גלומים באישורה של התובענה, אל מול אפשרויות משפטיות חלופיות (עניין פריניר, בפסקה 75, וכן ראו קלמנט, בעמ' 145), תוך התיחסות לשאלות שבמדיניות, הנוגעות להשלכות רחבות ההיקף של ניהול התובענה. הואיל וחלק מן הסוגיות הרלבנטיות בהקשר זה כבר נדונו מעלה בהרחבה אגב הדיון בעילת התביעה האישית (וראו פסקה נ"ח, בדבר תחולתו ונפקותו של סעיף 6 לפקודת הנזיקין בנידון דידן), נתמקד להלן בהשגות מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה כנגד השימוש במסלול הייצוגי חלף פניה לאפיקים מינהליים.