- חברי, השופט י' עמית, ביקר בחוות דעתו את מסלול ישיבות ההסדר וטען כי שירות מקוצר זה של תלמידי ישיבות דתיים-לאומיים הנכללים בהסדר האמור, לכאורה קשה יותר להצדקה מאשר הפטור הניתן לצעיר החרדי משום שאורח החיים הדתי-לאומי ואורח החיים של הצעירים המשתייכים לקהילה זו אינם מהווים חסם ומניעה של ממש לשירות צבאי מלא, או לפחות קרוב לכך.
בכל הכבוד, דעתי שונה. אני סבור כי הנכללים במסלול ה"הסדר" תורמים רבות לצה"ל והם מטובי החיילים והקצינים הקרביים. מעבר לכך, הקצינים שביניהם ממילא משרתים לרוב שירות סדיר מלא ואף מתחייבים, לעתים קרובות, לשירות קבע. ישנם אף חיילים במסגרת ה"הסדר", אשר בוחרים שלא לנצל את קיצור השירות בפועל ועושים מה שקרוי: "שסדר" (שש שנים בהסדר, מתוכן כ-3 שנות שירות חובה). בעשותם כן – אלה כאלה – מוכיחים הלכה למעשה, כי ניתן לשלב ספרא וסייפא, ולוואי כי הצעירים החרדים הנהנים מהפטור היו פוסעים אף הם בנתיב דומה, כפי שעשו מרבית אבותיהם בתקופת קום המדינה ומיד לאחר מכן.
--- סוף עמוד 147 ---
התובנות האחרונות מובילות אותי אל הסיום, ובסיכום אחזור על מה שאמרתי ב"סוף דבר" בחוות דעתי בענין רסלר, בשינויים המחויבים.
סיכום
- נוכחנו לדעת שהסדר הפטור – במתכונתו הנוכחית – איננו יכול לסכון עוד. עם זאת הפתרון איננו בהתלהמות, אלא במציאת הסדרים אמיתיים, מידתיים ומדורגים, שהם אפשריים במסגרת הבעיה שלפנינו והתכליות המוצהרות, שעמדו בבסיס תיקוני החקיקה שעסקו בניסיונות להסדירה. נראה לי שניתן עדיין להגיע לפתרונות ולהשיג תוצאות ממשיות, ובלבד שכל המעורבים בנושא ילמדו לוותר על מקצת דרישותיהם למען "דרך האמצע" ויכירו בשלושה עקרונות:
(א) השירות בצה"ל, או בשירות אזרחי חלופי – איננו רק חובה, אלא גם זכות.
(ב) יש לכבד את חופש הדת של החרדים מחוץ לצבא ובתוך הצבא (במסגרות השונות שמיועדות לחרדים שבוחרים לשרת). מאידך גיסא גם על החרדים להכיר בתרומתם האדירה של המשרתים לביטחון המדינה ולשלומה.
(ג) עדיף הסדר מתוך הסכמה (שמעוגן בחוק) על פני הסדר שבכפייה. לצורך זה החלופה המועדפת היא לא זו הדורשת להשיג הכל, אלא זו המביאה לשילובם – במסגרות שונות – של אותם רבים מבין החרדים, שממילא אינם מצליחים לשקוד על תלמודם בישיבות מבוקר עד ערב.
- אם יושג הסדר חקיקתי ברוח האמור לעיל, תוך הפקת לקחים ממה שקרה עד כאן ולימוד מהמשפט המשווה – ייתכן ולא יהיה עוד צורך במעורבות של בית המשפט בנושא. ואולם בעבר – הביקורת השיפוטית במכלול זה היתה חיונית, הוא הדין אף בעתירות שלפנינו ואפשר שנידרש לכך גם בעתיד. זאת ועוד – נראה לי שהביקורת השיפוטית היתה אחד הגורמים שהביאו להתקדמות מסוימת (הלא-מספקת עדיין) שחלה בנושאים, מושאי העתירות. בכך תורם בית המשפט – באמצעות המשפט – לשינויים חברתיים נדרשים, בצד העמדת הלכה על מכונה, וההישגים שהושגו כתוצאה מכך, בתחומים מגוונים, רשומים בתולדותיו של בית משפט זה ובדפי ההיסטוריה הישראלית. תפיסה דומה מקובלת מזה שנים גם במרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם ובארצות-הברית, למשל, אם נרחיק עדותנו, רוב המאבקים החשובים –הפוליטיים,
--- סוף עמוד 148 ---