עד הגיעם לגיל 21 גם אם לא הושגו יעדי הגיוס שקבעה הממשלה. מתן דחיית שירות כמעט אוטומטית לכלל תלמידי הישיבות בישראל (העומדים בתנאים הפרטניים לכך) עד הגיעם לגיל 21 פוגעת אף היא בשוויון. בצדק ציין חברי השופט ח' מלצר בפרשת רסלר (שם, בעמ' 126), כי האוכלוסייה הנפגעת כתוצאה מכך אינה רק המשרתים בצבא, אלא גם המיועדים הרבים לשירות ביטחון שאינם זוכים לדחיית שירות כמעט אוטומטית לצורכי לימודים או לצרכים אחרים. גם מערך המשרתים במילואים נפגע מכך, שכן אילו היקפי הגיוס היו גדולים יותר המשרתים במילואים היו נדרשים לשרת פחות. יפים לעניין זה דברי הנשיא א' ברק בפרשת התנועה למען איכות השלטון:
"... מתן דחיית שירות גורפת – שעם השנים הופכת לפטור משירות צבאי – לאלפי מיועדים לשירות בטחון אך מטעמים של לימוד בישיבה, מהווה פגיעה בשוויון של כל אחד מקבוצת הרוב, המחויב בשירות צבאי. יש בה הפליה ללא שוני רלוונטי המצדיק אותה. אכן, אין דבר בדתיותו של אדם שימנע ממנו שירות צבאי. רבים מחיילי צה"ל הם בעלי השקפת עולם דתית. חלקם נמנים גם עם הקהילה החרדית. הבחנה בין מיועדים לשירות ביטחון על בסיס השקפת עולם דתית היא הפליה ללא כל שוני רלוונטי." (שם, בעמ' 678).
- פגיעה נוספת בשוויון נגרמת בשל הקניית הסמכות להפנות תלמידי ישיבות לשירות הלאומי-אזרחי במקום לשירות צבאי. טיבו של השירות הלאומי-אזרחי שונה בתכלית מהשירות הצבאי, בין אם עסקינן בשירות אזרחי-חברתי ובין אם בשירות אזרחי-בטחוני (שני מסלולי השירות שכונןחוק שירות לאומי-אזרחי). גם משכו של השירות האזרחי-בטחוני הוא קצר משמעותית מהשירות הצבאי על פי ההסדרים שנקבעו בתיקון 19 ובחוק שירות לאומי-אזרחי (אף השירות האזרחי-חברתי שונה בתקופת השירות והיקפו מהשירות הצבאי, וראו סעיף 7 לחוק שירות לאומי-אזרחי).
- סיכומו של דבר, פגיעתו של הסדר הגיוס החדש בשוויון במובנים המפורטים לעיל מקימה פגיעה משמעותית בזכות החוקתית לכבוד האדם של בני החברה המחויבים לשרת בצבא. כאמור המשיבים לא חלקו על כך וזו תהיה נקודת המוצא לדיוננו.העותרים העלו אמנם טענות בדבר פגיעתו של החוק בזכויות חוקתיות נוספות כגון הזכות לחיים, הזכות לאוטונומיה אישית, הזכות לחירות, הזכות לקניין וחופש העיסוק (לעניין פגיעתו של חוק דחיית השירות בזכויות נוספות מלבד כבוד האדם ראו גם את עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשת התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 783).
--- סוף עמוד 31 ---