--- סוף עמוד 61 ---
מצריך תהליך חברתי ארוך טווח, המתנהל בהדרגה עד להשגת היעד הנכסף." (שם, בעמ' 790).
וברוח דומה ציין חברי השופט נ' הנדל בפרשת רסלר:
"...יש להדגיש שתכלית חשובה ועיקרית של החוק היא קידום שינוי לכיוון של צמצום הפגיעה בשוויון. פסק הדין בעניין התנועה למען איכות השלטון דחה למעשה את הדרישה לשוויון עכשיו, והיה מוכן לקבל שינוי הדרגתי אך ניכר" (שם, בעמ' 151).
הכרעותינו בפרשת התנועה למען איכות השלטון ובפרשת רסלר לא חייבו את הכנסת לקבוע הסדר שיביא לשוויון גמור ומלא כבר עכשיו או בטווח הזמן הקרוב. הכרעתנו הייתה כי על הכנסת לקבוע הסדר חדש שיצמצם באופן ממשי את הפערים היוצרים את אי השוויון ויוביל לתחילתו של הסדר מדורג – אף אם איטי – המסוגל להביא לשינוי חברתי אמיתי. הסדר הגיוס החדש אינו מביא עמו בשורה אמיתית בהקשר זה, ודומה כי כל שיש בו הוא הנצחת המצב הקיים ודחיית ההתמודדות עם האתגר המורכב והנפיץ שלפנינו, אשר מפלג את החברה הישראלית זה עשרות בשנים.
- בנסיבות אלה אין מנוס מן הקביעה כי הסדר הגיוס החדש לא מקיים קשר רציונאלי לתכליותיו. די בכך כדי לקבוע כי ההסדר איננו מידתי ואינו מקיים את תנאי פיסקת ההגבלה, אף בלא בחינתו בשני מבחני המשנה הנוספים של המידתיות.
- בהינתן מסקנה זו, אף מתייתר הצורך לדון בכשלים הנוספים שמהם סובל הסדר הגיוס החדש. בכלל זה ומבלי למצות, אציין כי עצם הזכות שהוענקה לכל תלמידי הישיבות לדחייה כמעט אוטומטית של מועד גיוסם עד לגיל 21 מעוררת שאלות. זאת, הן במישור הפגיעה בשוויון הן במישור מבחן הקשר הרציונאלי, לנוכח הקושי המעשי לגייס מועמדים לשירות בגיל מבוגר יותר (עוד בעניין זה, ראו פרשתרסלר, בעמ' 60-59 (הנשיאה ד' ביניש)). בנוסף, כפי שכבר הוזכר, העובדה שבפני תלמידי הישיבות נפתחו מסלולים חלופיים לשירות הצבאי, במסגרת השירות הלאומי-אזרחי, הנבדל ממנו בטיב השירות ובמשכו, ראויה לדיון כשלעצמה בעתיד. גם ההוראה בסעיף 26טו(ו) לחוק הקובעת כי אם למעלה מ-1,000 תלמידי ישיבות יתגייסו לצבא כ"לוחמים", הרי שכל שני "לוחמים" חרדים נוספים יימנו כשלושה לעניין יעדי הגיוס, מעוררת קשיים מהותיים ממגוון רחב של סיבות שאין זו העת להרחיב לגביהן. מעבר לכך, גם משכן הארוך של תקופות ההסתגלות, והראשונה בפרט, מעלה שאלה לגבי
--- סוף עמוד 62 ---
מידתיותן. מנגנון "מכסות" הגיוס מעורר אף הוא שאלות תיאורטיות ומעשיות כבדות משקל שעשויות להצדיק חשיבה מחודשת על מודל זה. על פני הדברים, המנגנון שלפיו אדם אחד מתגייס "במקום" אדם אחר כרוך בפגיעה משמעותית בזכויות אדם חוקתיות וחותר תחת רעיון הערבות ההדדית שמונח בבסיס חובת הגיוס. יתרה מכך, עצם השימוש ב"מכסות" בהקשרים כגון אלה צורם ומעורר אי-נוחות רבה, והדברים ברורים. לבסוף, דומה כי קיים טעם לפגם בכך שהיעדר עמידה ביעדי הגיוס אינה גוררת כל השלכות במישור הכלכלי על מוסדות החינוך החרדיים הזוכים לתמיכה מיוחדת בעניין זה. קשיים אלה ואחרים ראויים לליבון ולחשיבה נוספת, אך לאור כל האמור, אין זה המקום לעשות כן.