"... לבית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא 'הכנסת'. לאסיפה המכוננת ייקרא 'הכנסת הראשונה'. לציר האסיפה המכוננת ייקרא 'חבר הכנסת'" (סעיף 1).
--- סוף עמוד 356 ---
הכנסת הראשונה (היא האסיפה המכוננת) הקדישה זמן ניכר לדיון על החוקה.
הדיונים הסתיימו בהחלטת פשרה ("החלטת הררי"), לפיה:
"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק-יסודי לפני עצמו. הפרקים יובאו לפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה" (ד"כ 5, בעמ' 1743).
לקראת פיזורה של הכנסת הראשונה קבעה הכנסת כי כל סמכויותיה יועברו לכל הכנסות שלאחריה (חוק המעבר לכנסת השנייה). למניעת כל ספק הודגש כי העברה זו כוללת גם את הסמכות של האסיפה המכוננת (ראה סעיף 9). הכנסת השנייה עסקה בהכנתו של חוק-יסוד (הכנסת). היא לא ספיקה לכונן אותו. רק בכנסת השלישית כונן חוק היסוד הראשון, הוא חוק-יסוד: הכנסת. מאז כוננו חוקי היסוד על-ידי הכנסות השונות. מסקירה תמציתית זו מסיק המודל הראשון את המסקנה, כי סמכותה המכוננת של האסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה) מצויה ברציפות בידה של כל כנסת.
.2הסמכות המכוננת נגזרת מכלל ההכרה של השיטה
.7המודל השני המבסס את סמכותה המכוננת של הכנסת אינו סומך עצמו על הרציפות החוקתית. הוא בוחן את המבנה החוקתי הקיים בזמן נתון. הוא מבוסס על תורתו של פרופ' הארט (hart). פרופ' הארט מבחין בין נורמות ראשוניות לנורמות משניות. הנורמות המשניות קובעות כיצד נוצרים הכללים הראשוניים, כיצד ניתן לשנות וכיצד מוכרעים סכסוכים לגביהם. בגדרן של הנורמות המשניות תופס מעמד בכורה "כלל ההכרה" (ה-rule of recognition; ראה 100hart, supra, at). כלל זה קובע כיצד נוצרות הנורמות הראשוניות, מהו מעמדן הנורמאטיבי, מיהי הנורמה העליונה ומיהי הנורמה התחתונה. כלל ההכרה נקבע על-ידי בית המשפט. בית המשפט אינו יוצר יש מאין. הוא משקף את התפיסה של הקהילה על דבר דרכי יצירתן של נורמות (לרבות נורמות חוקתיות) במסגרתה. על-פי גישה זו, יש לקבוע כי כלל ההכרה של מדינת ישראל הינו כי לכנסת נתונה סמכות מכוננת ומחוקקת גם יחד. קביעה זו אינה משקפת עמדה שיפוטית סובייקטיבית. היא משקפת עמדה אובייקטיבית בדבר "מערכת החיים הלאומיים" של מדינת ישראל (השופט אגרנט בבג"צ 73, 87[4], בעמ' 884). תפיסות היסוד של החברה בישראל היום – המהוות ביטוי של הניסיון הלאומי כולו – הינן כי הכנסת נתפסת בתודעה הלאומית שלנו כגוף המוסמך ליתן חוקה לישראל. תודעה זו ראשיתה בטרם הקמת המדינה, ובהכנות למתן חוקה. תודעה זו גובשה בהכרזת העצמאות. היא קרמה עור וגידים בבחירות לאסיפה המכוננת. היא התגבשה בתפיסה החברתית-משפטית כי הכנסת היא בעלת הסמכות המכוננת.