בהתחשב בעמדתי זו הנני מציע כי לא יהא צו להוצאות.
--- סוף עמוד 446 ---
סיכומם של דברים
- הגעתי אפוא למסקנות הבאות: ראשית, כיחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא בעל מעמד חוקתי על-חוקי; כי ניתן להגיע לתוצאה זו בדרכים שונות, שההכרעה בהן אינה דרושה בערעור זה, אם כי הדרך הנראית לי כראויה ביותר היא זו המכירה בסמכותה של הכנסת להעניק חוקה לישראל, המצויה ברמה הנורמאטיבית העליונה ביותר (סמכות מכוננת); כי חוק יסוד זה מהווה נורמה עליונה, אשר לאורה תיבחן חוקתיותו של חוק "רגיל" הפוגע בזכות אדם חוקתית המעוגנת בו וכי אין לשנות חוק יסוד זה אלא בחוק יסוד. שנית, כי חוק "רגיל" שהכנסת מקבלת (יהא הרוב לכך אשר יהא) אינו יכול לפגוע בזכות אדם המוגנת בחוק היסוד, אלא אם כן הוא מקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה. אם החוק "הרגיל" אינו מקיים דרישות אלה, הוא לא חוקתי, בין שנאמר בו במפורש כי הוא מבקש לפגוע בזכות אדם מוגנת בחוק היסוד, ובין שהפגיעה משתמעת. שלישית, כי בית המשפט בישראל הוא בעל סמכות לביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק. עליו לבחון (בשלב הראשון) אם חוק "רגיל" (שנתקבל לאחר חקיקתו של חוק היסוד) פוגע בזכות אדם מוגנת. ועליו לקבוע (בשלב השני) אם הפגיעה מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה. אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זכות היסוד נפגעה בלא שנתקיימו דרישותיה של פיסקת ההגבלה, בכוחו ליתן סעדים חוקתיים, ובהם הכרזה על בטלותו של החוק (או חלק ממנו). רביעית, כי הוראת חוק-יסוד: כבוד האם וחירותו, שלפיה "אין פוגעים בקנינו של אדם", מתפרשת באופן שבגדרי הקניין נופלים גם חיובים (אובליגטוריים), ועל-כן דבר חקיקה המפחית את זכותו של הנושה פוגע בקניינו. חמישית, כי פיסקת ההגבלה - בדרישתה כי החוק פוגע בזכות האדם במידה שאינה עולה על הנדרש - מעגנת מבחן של מידתיות, הבנוי על שלושה מבחני משנה: קשר ראציונאלי, צורך ומידתיות (במובן הצר), תוך הכרה במרחב תמרון חקיקתי של המחוקק. לבסוף, כי בערעורים שלפנינו נחה דעתנו כי הפגיעה בקניינם של הנושים קיימה את דרישותיה של פיסקת ההגבלה.
סוף דבר
- עם חקיקתו שלחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התרחשה מהפכה חוקתית במעמדן של זכויות האדם בישראל. מספר זכויות הפכו לזכויות חוקתיות על-חוקיות.
הפוליטיקה הישראלית הפכה, בכל הנוגע לזכויות האדם, לפוליטיקה חוקתית. התרחשה קונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי. זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן לכל ענפי המשפט (הציבורי והפרטי) ומשפיעות על מהותם. אם בעבר נגזרו זכויות האדם מההסדרים בענפי המשפט השונים, הרי מעתה ייגזרו ענפי המשפט השונים מזכויות האדם החוקתיות. אך מעבר לכך: חל שינוי ברטוריקה החוקתית. אם, בעבר, הרטוריקה המשפטית התמקדה סמכות, בכוח ובשיקול הדעת (החקיקתי, המינהלי והשיפוטי), הרי מעתה נעבור לרטוריקה של זכויות וחירויות. לא הכוח השלטוני באיזונו הראוי הוא שיקבע את זכות האדם, אלא זכויות האדם, באיזונן הראוי, הן שתקבענה את הכוח