הווי אומר, יש לקבוע לדעתי כמבחן מצטבר, כי אמצעי ייחשב לבעל מידתיות ראויה, אם הוא: (א) קשור באופן מהותי לתכלית, קרי מבחן ההתאמה; וכן כי הוא, (ב) בעל זיקה הגיונית לתכלית; וכן (ג) במערך האמצעים, לקיום המטרה אין אמצעידומה או קרוב, הנכלל בתוך מיתחם האפשרויות הסבירות, היכול להביא להשגת אותה מטרה.
.85לעניין מבחן (ג) הנ"ל שהוא תוצר של תורת השלבים (stufentheorie) יש להוסיף ולהבהיר כי הכוונה לחיפוש אמצעי פחות פוגעני מתוך מירווח או מיתחם של אפשרויות דומות או קרובות, ולא ניתן להיצמד בהכרח לתחתית הסולם, היינו לאופטימום לקולה. זאת ועוד, כדי לחפש את האמצעי הפוגע במידה הפחותה ביותר, בית המשפט איננו עורך מחדש את התכלית ואינו עורך מחדש את התכנית. מולו ניצבים תכלית ואמצעים כפי שגובשו על-ידי המחוקק, והוא בוחן אותם לפי מהותם, תוצאותיהם והשלכותיהם. אם התכלית ראויה ואם האמצעי מתאים להשגת המטרה וקשור אליה מהותית, ואם האמצעי בעל זיקה הגיונית לתכלית, ואם אין אמצעי חות בחומרתו שחורג מן המיתחם של החלופות הקבילות, מוסמך בית המשפט לראות בו אמצעי שמידתו אינה עולה על הנדרש.
--- סוף עמוד 347 ---
=====
כאן יש מקום להשלים ולהוסיף הבהרה בעניין נטל השכנוע בכל הנוגע ל"מידה הראויה". החובה הכוללנית לביסוס התחולה של סעיף 8רובצת על הטוען לקיומה. אולם במסגרת הבחינה הפרטנית של המרכיב של ה"מידה הראויה" עובר נטל הבאת הראיות לטוען לקיומה של פגיעה. במה דברים אמורים, המדינה הביאה ראיות בעניין קיומם של המרכיבים האחרים והם כי הפגיעה נעשתה באמצעות חוק או לפי חוק; החוק הולם את ערכיה של המדינה והחוק נועד לתכלית ראויה. הטוען כי קיימות חלופות מקלות יותר מעבר למיתחם האפשרויות שאומץ בחקיקה, עליו נטל הבאת הראיות. לשון אחר, המדינה מציגה את הדרך שנבחרה על-ידיה, וכמובן את מערכת השיקולים המונחת ביסודה. אולם היא אינה צריכה ואינה יכולה להביא מיוזמתה את כל שלל ומכלול האפשרויות האינסופיות האחרות שניתן היה לנקוט לאותה מטרה. הדבר כלל אינו בר-ביצוע. מי שגורס דבר קיומו של אורח פעולה אחר, חמור פחות, הוגן יותר, סביר יותר, היכול להצדיק התערבותו של בית המשפט לשלילת התנאים המכשירים את החקיקה, כפי שהם עולים מסעיף 8, עליו הנטל להבת הראיות, ואם אינו מצביע על קיומן של חלופות כאמור, עולה ממילא המסקנה כי הדרך שננקטה על-ידי המחוקק אינה חורגת מן המידה הראויה.