נזקי התובעים
- אפילו סברתי כי הנתבעת הפרה ההסכם ההרשאה בביטולו על אתר, שכן סברתי שהנתבעת היתה רשאית לבטל ההסכם לאור הפרות התובעת, עדיין היתה הנתבעת רשאית לבטלו תוך מתן פרק מן של 90 יום לצורך התארגנות. אתייחס להלן ובקצרה לנזקי התובעים בהיבט זה.
הנזק האפשרי היחידי כאמור הינו זה הנובע מאי הפעלת הסוכנות 90 ימים נוספים. במצב דברים זה, היה על התובעת להוכיח מה נזקה בתקופה זו, אלא שהיא אינה מוכיחה זאת בהתאם, אלא דורשת הפסדים לאורך שנים כמו גם חובות שנוצרו בשל הסגירה. מאחר ומדובר ב-90 ימים, היה על התובעת להמציא חוו"ד מתאימה לעניין תקופה זו. בפועל אין חוו"ד שכזו, ובכל הקשור עם ההוצאות העודפות שנוצרו בשל הסגירה, לא הוכח כי אלה לא היו נוצרים בכל מקרה גם לאחר תום 90 הימים. התובעת אמנם מקטינה את סכום התביעה עד למאוד בסיכומיה לסך של 201,000 ₪, אך גם סכום זה כאמור אינו עומד בדרישה דלעיל.
אשר לנזקי התובע עצמו, העמיד התובע את נזקיו על 200,000 ₪. לצורך הוכחת שיעור הנזק צירף התובע חוו"ד שמאי על שווי דירה שמושכנה לטובת קבלת הלוואה בסך 1,250,000 ₪ (נספח כא' לתצהיר התובע) אך נמכרה לצורך השבת ההלוואה במחיר נמוך יותר משוויה היינו בסך של 995,000 ₪ ומכאן הדרישה לפיצוי בגין ההפרש, אלא שלא ניתן לדעת מה הקשר שבין מכירת הדירה הממושכנת בסכום של 995,000 ₪ (ר' סייפת נספח כא' לתצהיר התובע), לבין שווי הערכת שמאי התובע. לא ברורה הסיבה למכירה במחיר זה? מדוע לא הצליחו מוכרי הדירה למוכרה במחיר גבוה יותר – לא הובאו לכל אלה ראיות ברורות. מעבר לכך לא ברור מדוע וכיצד הנתבעת דווקא הייתה זו שגרמה למכירתו בסכום כה נמוך. כלומר כיצד 90 ימי ההתארגנות בתום מערכת היחסים החוזית הם דווקא הטריגר למכירת הדירה ב-3.6.2009. לא זו אף זו, מחווה"ד שצירף התובע עולה עוד, כי על הדירה רובצת משכנתא בסך 850,000 ₪. התובע ציין, כי נטל הלוואה על סך 400,000 ₪ לשיפור מצב התובעת, כיצד אם כן ניתן לקבוע שהצורך במכירת הנכס נבע דווקא בשל חובות התובעת בשל הפעלת הסוכנות? סימני שאלה אלה מביאים למסקנה כי התובע אינו מוכיח באופן הנדרש בדין האזרחי, היינו במאזן הסתברויות, כי דווקא סגירת העסק לפני חלוף 90 הימים היא הסיבה למכירת הדירה מתחת למחיר השוק כטענתו.
בכל הקשור עם נזקי התובעת 3, נטען בסיכומים לנזקים בשיעור של 166,388 ₪, ממועד ההפרה ועד למועד מכירת המבנה, אלא שאלה אינם מתייחסים לפרק זמן של 90 ימים אלא למחצית השנה. לא מיותר לציין, כי שיעור הנזק שנתבע במקור (כ-720,000 ₪) הינו כמחצית משווי המקרקעין כפי חשבונית המכירה (נספח כג' לתצהיר התובע), ולפיכך מעמיד בספק ניכר את שיעור הנזק האמתי. מכל מקום טענת התובעת 3 הינה, כי הנתבעת גרמה להפרת חוזה עמה וכן התרשלה כלפיה, אלא שלא מצאתי כי אמנם קמה לתובעת 3 עילת תביעה בשל גרם הפרת חוזה לאור העובדה ולפיה דרישת סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מחייב, כי התנהלות הנתבעת שהביאה לגרם הפרת החוזה תהא "ביודעין ובלי צידוק מספיק", אלא שבפועל לא הוכח כי הנתבעת יידעה את התובעת אודות היות התובעת 3 בעלת המקרקעין ולכן נעדר תנאי ה"ביודעין" ולאור המסקנה אליה הגעתי לעיל גם נעדר היסוד של "ללא צידוק מספיק". מכל מקום ובאשר לראשי הנזק הנטענים, עסקינן לכל היותר, גם אם אקבל את טיעוני התובעת 3 לגרם הפרת חוזה, לסכום בסך של 3 חודשי שכירות וההוצאות אלה עומדים לפי חישוב התובעת 3 על כ-70,000 ₪ לכל היותר ומכאן שגם דרישת התובעת 3 המתוקנת אינה במקומה.