האופן בו מחושב אורכה של החופשה נקבע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, בהתאם לזכאות ימי חופש לכל שנת עבודה. "שנת עבודה" מוגדרת, לעניין חוק זה, החל משנת 2006 ואילך - מחודש ינואר עד דצמבר. בהתאם - 3 השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה של התובע, הן השנים 2009, 2010, ו-2011, אשר בגין כל אחת מהן צבר 12 ימי חופשה לפדיון (יחד - 36 ימים), וזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת אחרונה - 2012, בה עבד רק חודשיים - היא באופן יחסי, משמע - עוד 2 ימים.
- התובע היה זכאי, אפוא, לקבל פדיון חופשה של 38 ימים, לפי 222 ₪ ליום, ברוטו, סה"כ - 8,436 ₪.
דמי הבראה
- התובע טען, כי לא קיבל כל תשלום עבור "הבראה" וביקש שנפסוק לזכותו את הסכום בו הודו הנתבעות, ברכיב זה, בסך 4,452 ₪, נומינלית [ת/1, סע' 42-41].
- אכן, בהודעתן הנ"ל - הודו הנתבעות בזכאות התובע לתשלום דמי הבראה, שהגיעו לו עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, בסך 4,452 ₪ [לפי מכסה של 12 ימים X 371 ₪, ערך יום הבראה]; ואנו פוסקים סכום זה לזכות התובע.
פיצוי ללא הוכחת נזק
- התובע דרש פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 20,000 ₪, בגין אי מסירת תלושי שכר והפיקטיביות של הנתונים בתלושים שכן נמסרו [ת/1, סע' 49-48]. הנתבעות, מצידן - טוענות שהתובע קיבל את התלושים באופן שוטף, לא הסביר מדוע יש בהם נתולנים "פיקטיביים" ומאחר שלא הלין על כך במהלך העבודה, הרי שזו טענה "כבושה", שיש לדחותה; לחלופין, טענו שהסכום הנתבע ברכיב זה מופרז ונהוג לפסוק "פיצוי עונשי" של אלפים בודדים ולא עשרות אלפי שקלים [סיכומיהן, סע' 104-94].
- על הבעייתיות ברישומים שבתלושי השכר עמדנו בתחילת פסק-דין זה, עת הסברנו את השינויים בסכום המשכורת החודשית, מחודש לחודש, על-פי-רוב בלי רישום נוסף, פרט לרכיב "נסיעות". לעיתים מוצאים בתלוש רישום "פרמיה", רק "ברוטו", ללא כל הסבר, ומדי פעם תשלום עבור "חגים", בנוסף לתשלום עבור "משכורת חודשית", אך, ללא פרוט שעות העבודה, ללא תשלום עבור "שעות נוספות" - שגם הנתבעות הודו, בסופו של יום, שהתובע עבד אותן, אף אם לא בהיקף שטען לו מלכתחילה, בניגוד להכחשתן הראשונית.
- במצב דברים זה, כאשר אנו מביאים החשבון שהתובע לא העלה טרוניה על כך בזמן עבודתו, אולם, אף לא קיבל הודעה על תנאי עבודה - אנו סבורים, כי יש מקום להענקת פיצוי, בהקשר זה, אותו אנו קובעים בסכום של 9,000 ₪.