סעש (חי') 10089-08-13 אולג חיימן נ' ווק אפ תאי בע"מ

רקע

1. עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר אולג חיימן (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פידיון חופשה, דמי הבראה, חלף אי הפרשה לפנסיה ופיצוי ללא הוכחת נזק, בשל רישום פגום בתלושי שכר - בגין תקופת העבודה, לרבות נסיבות הפסקתה, בשירות נתבעת 1 - חברת ווק אפ תאי בע"מ, ונתבעת 3 - חברת ווק אוכל אסייתי בע"מ, הן חברות אשר הפעילו בתקופה הרלוונטית לתביעה מסעדה במרכז הכרמל בחיפה, שהתנהלה כבר בעבר תחת השם "ווק", מקום בו עבד התובע בתקופה הרלוונטית (להלן: המסעדה).

2. המחלוקת המרכזית היא בשאלה - היש את מי לחייב בתשלומים שיפסקו לזכות התובע, אם יפסקו, נוכח העובדה - המוסכמת - כי שתי החברות שהפעילו את המסעדה נכנסו להליכי פירוק ועקב כך, עוכבו ההליכים נגדן, בתיק זה.

3. התובע טען ל"הרמת מסך" - נגד גב' סמר בסטוני (נתבעת 2), הרשומה כדירקטורית יחידה בנתבעת 1 (להלן: סמר), וכן נגד גב' אימאן בסטוני (נתבעת 4), משום שהינה דירקטורית ובעלת מניות בלעדית בנתבעת 3 (להלן: אימאן) [מסמכי רשם החברות - תצהיר התובע, ת/1, נספחי א']; יש לציין, כי סמר היא בתה של אימאן.

4. אין חולק, שהתובע לא הגיש תביעות חוב לנאמנים, בשני הליכי הפירוק - של נתבעות 1 ו-3 [עמ' 15, ש' 30], והשאלה הראשונה בה יהא עלינו להכריע, היא - האם יש הצדקה לבצע "הרמת מסך", בין איזה מהחברות שהעסיקו את התובע, לבין סמר ו/או אימאן (להלן, יחד: הנתבעות).

5. לטענת הנתבעות - אין יריבות בינן לבין התובע, מאחר שבנתבעת 1 היו שותפים גם שני אזרחי תאילנד, רבי-טבחים (שפים), שניהלו את המסעדה באופן שוטף, יחד עם מי שהיה המנהל "האבסולוטי" שם, מר אדם לואיס, שניהל את המסעדה עוד בתקופה שהיתה בידי הבעלים הקודם (להלן: לואיס) [תצהיר אימאן - נ/2, סע' 38]; אימאן נכנסה לתמונה בחודש 4/10, כדי "להציל את העסק", והוקמה נתבעת 3, לאחר שהחברה של סמר לא הצליחה כלכלית; ולאחר שגם נתבעת 3 "קרסה והפכה לחדלת פרעון" נמכרה המסעדה לגורם שלישי [שם, סע' 74-72].

6. כל אחד מהצדדים שלפנינו ביקש בסיכומיו, שנסיק מסקנות מפערים שיש בגרסת הצד שכנגד, כפי שהובאה בפנינו, לבין גרסאות שהוצגו על ידי אותו צד בהליכים משפטיים אחרים שניהלו.

כך, התובע ביקש שנשווה את דברי סמר בדיון כאן - בו לרוב השאלות ענתה תשובה לאקונית: "לא זוכרת" - מול דברים שהצהירה, כאשר הגישה בקשה לפירוק נתבעות 1 ו-3 [תיק פר"ק (מחוזי חי') 11721-04-15 - ת/2 (להלן: בקשת הפירוק)];

מנגד - הנתבעות ביקשו שנקבע, כי גרסת התובע לפנינו סותרת את עדותו בבית-המשפט המחוזי, בתיקים שהתנהלו קודם לכן, ובעניינם נתן תצהיר ביום 18.10.11 [תיק ע"מ (מחוזי חי') 44815-07-10 עם 13446-12-10, ווק אפ טאי בע"מ נ' רשות המיסים ואח' (להלן: תיק המיסים); תצהיר התובע בתיק המיסים - נספחי ו' לתצהירים של סמר ואימאן לפנינו, נ/1 ו-נ/2, בהתאמה; פרוטוקול הדיון בתיק המיסים - נ/1 ו-נ/2, נספחי ז'].

ואכן, לא שבענו נחת מהעדויות שנשמעו בפנינו, והיה קשה לנו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהם.

7. למרות זאת, נקדים ונאמר, כי מאחר שאימאן, אימה של סמר, טענה שנכנסה לתמונה כדי להציל את המסעדה - עסק ש"פתחה" סמר, בהיותה כבת 18 - ומכיוון שלא הוצג לנו מסמך של סיום ההתחשבנות מול עובדי המסעדה, ובהם התובע, בעת החילוף בין החברות - אנו רואים את אימאן כמי שלקחה על עצמה את כל המחויבויות כלפי העובדים, מהתקופה בה החברה של סמר הפעילה את המסעדה.

כמו כן, מאחר שאימאן הוסיפה וטענה, כי לימים נמכרה המסעדה לגורם שלישי, אולם, גם במועד זה לא הוצג "גמר חשבון" עם התובע, על אף שבהסכם העברת הבעלות במסעדה היתה התחייבות מפורשת של "המוכרת" - שהוגדרה שם כשתי החברות, נתבעות 1 ו-3, בצוותא - לשאת באופן מלא באחריות לשכר העבודה ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות של כל העובדים המועסקים באותה עת במסעדה - מצאנו לנכון, בסופו של יום, לחייב את אימאן, אישית, בכל התשלומים שקבענו שמגיעים לתובע, בגין עבודתו במסעדה וסיומה.

עובדות ועיקר טענות הצדדים

8. לאחר שחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלוונטיות אלה, לצד טענותיהם העיקירות של הצדדים:

• א. נתבעת 1 הוקמה בחודש 3/08, והחלה לנהל את המסעדה.

לטענת סמר - היה זה לאחר  שהבעלים הקודם, מר דרור אוסלנדר ז"ל, שם קץ לחייו. הכוונה הייתה שהיא תנהל את המסעדה יחד עם שני בעלי מניות אחרים בנתבעת 1, שני התאילנדים, שעבדו במסעדה מבוקר ועד ערב והיא כלל לא הכירו אותם [תצהירה - נ/1, סע' 9]. לא הוצג מסמך המסדיר את העברת המסעדה מידי הבעלים הקודם, כנטען, לידי נתבעת 1.

• ב. סמר הינה הדירקטורית היחידה הרשומה של נתבעת 1. שני תאילנדים רשומים איתה כבעלי מניות, אך, להבדיל ממנה - לכל אחד מהתאילנדים מעט מניות, לעומתה [נ/1, נספח ד'; תצהיר אימאן - נ/2, נספח ד'].

לטענת אימאן - בשלב מאוחר יותר התאילנדים "הם אלה שהפכו לבעלי המניות באופן סופי ובלעדי בחברה הראשונה ולא גב' סמר".

אולם, מאחר שאימאן לא הסבירה כיצד ומדוע קרה הדבר, ובתצהירה של סמר אין כל התייחסות לכך, איננו מקבלים זאת כנתון רלוונטי, חרף מצג לכאורי מתמצית רישום חלקי, ממאגר רשם החברות, לכאורה, שצורף לתצהיר אימאן [נ/2, סע' 40 ונספח ה', שם].

• ג. החל מחודש 9/08 התובע הועסק במסעדה כטבח, לטענתו, או כעוזר טבח, לטענת הנתבעות - לטעמנו, אין חשיבות לתפקיד המדויק, עליו היו חלוקים; ומתחילת עבודתו במסגרת הנתבעות קיבל התובע, שלא באופן קבוע, תלושי שכר הנושאים את שמה של נתבעת 1, כמעסיקתו, עד לחודש 12/10, כולל [תלושי השכר לתקופה זו - ת/1, נספחי ב'].
• ד. לטענת התובע - במהלך התקופה הנ"ל (12/10-09/08) - שולם לו שכר חודשי, נטו, באמצעות המחאות, בתחילה 8,000 ₪, כאשר שכרו החודשי הופחת בהדרגה ועמד, החל מחודש אפריל 2009, על סך של 6,000 ₪, נטו. התובע הצהיר, כי הוסבר לו על ידי עו"ד חסן בסטוני - בעלה של אימאן ואביה של סמר, אשר, עזר לנתבעות לנהל את המסעדה, כי שכרו החודשי הופחת מאחר ואין ביכולתם לשאת בתשלום. עוד, לטענתו - השכר אשר סוכם עימו, נטו, כמפורט לעיל, שולם לו באופן בלתי תלוי בנקוב בתלושי השכר, אשר כללו לרוב מידע פיקטיבי לחלוטין, ביחס לשכר, לאופן חישובו, לימי עבודתו ועוד [ת/1, סע' 8].

מאחר שהתובע לא הגיש, תוך כדי עבודתו, תביעה להפרשי שכר, בשל ההפחתה בשכרו, ונוכח התקופה הממושכת מאז ועד סיום העסקתו - יש לראותו כמי שהסכים לשינוי השכר ולהעמיד את שכרו הקובע על 6,000 ₪, נטו, לחודש. נציין, כי לפי סכום זה גם בוצעו חישובי התובע בתצהירו [ת/1].

• ה. במקביל להקמת נתבעת 1 החלה סמר בלימודי משפטים.

בשל כך, לא היה לה קשר שוטף לניהול המסעדה. לטענתה - שני התאילנדים ניהלו את העסק בשיתוף פעולה מלא עם מר לואיס, שמונה לנהל את העסק עקב לימודיה, מאחר שהוא ניהל את המסעדה עוד בתקופת הבעלים הקודם. הנתבעות לא מצאו לנכון להעיד את מר לואיס ואנו רואים אותן כאחראיות לניהול המסעדה באמצעותו, בהיותן הבעלים, המנהלות והדירקטוריות הרשומות של החברות שהחזיקו את המסעדה.

• ו. נתבעת 3 הוקמה בחודש 8/10, כאשר אימאן הינה הדירקטורית ובעלת המניות הבלעדית בה. לטענת אימאן - היא "נכנסה לתמונה" בקשר למסעדה רק בחודש 4/10, כאשר החברה של סמר הפכה "חדלת פירעון" והיא ניסתה "להציל" את העסק של בתה, נוכח גניבות רחבות היקף שאירעו עד אז במסעדה [נ/2, סע' 73-72].
• ז. לפי טופסי 106 שקיבל התובע, בשנים 2009 ו-2010 היתה מעסיקתו נתבעת 1, ואילו בשנים 2011 ו-2012 היתה מעסיקתו נתבעת 3 [ת/1, נספחי ד'].
• ח. לא הוצג שום מסמך בקשר לחילופי מעסיקים בין נתבעת 1 לבין נתבעת 3.
• ט. התובע עבד במסעדה עד סוף 2/12, מועד בו נמכרה לחברה שלישית - חברת "עופרה ירון ניהול והשקעות בע"מ" (להלן: הגורם השלישי או הצד השלישי); ואין זה משנה אם המשיך לעבוד במסעדה, כטענת הנתבעות.
• י. לפי "הסכם מכירת ציוד ומוניטין", מיום 3.12 [ת/1, נספח ה' (להלן: הסכם המכירה)], שנחתם בין נתבעות 1 ו-3 גם יחד, מצד אחד, לבין הצד השלישי, מצד שני - עד לתאריך 1.3.12 הפעילה את המסעדה נתבעת 3, שהצד השלישי נכנס בנעליה. נתבעות 1 ו-3, ביחד ולחוד, הוגדרו בהסכם המכירה - "המוכרת"; והמוכרת התחייבה בהסכם זה, לעניין עובדי המסעדה [סע' 3.1, שם], כך:

"כל העובדים המועסקים על ידי המוכרת הינם עובדיה של המוכרת בלבד. המוכרת הינה האחראית הבלבדית לשאת ולשלם את שכר עובדתם ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות של מי מעובדיה. הקונה אינה אחראית לשאת ו/או לשלם את שכר עבודתם ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות ו/או התחייבויות נלוות אחרות כלשהן עד כמה ובמידה והעובדים זכאים להם.".

• יא. לא הוצג לנו שום מסמך בו הודיעה נתבעת 1, או נתבעת 3, או מי מטעמן, לתובע על החלפת מעסיקתו, גם בשלב זה, בו היה צריך לברר את זכויותיו.

לטענת התובע - הוא פוטר בחודש 2/12, עם מכירת המסעדה, ואנו מקבלים טענה זו.

• יב. מעיון בתלושים ניכר, כי השכר - נטו - השתנה מחודש לחודש ונראה שאופן חישוב "הזכויות" שונה, מפעם לפעם.

כך, לדוגמא, בתלוש חודש 11/08 ישנו רכיב שכר אחד בלבד של "משכורת חודשית", בסך 8,065 ₪, ברוטו, ועוד 224 ₪ עבור "נסיעות", המגיעים יחד לכדי 7,000 ₪, נטו, וכבר בחודש הבא, 12/08, משתנה ערכה של "המשכורת החודשית" והשכר משולם לפי התלוש בסך 6,776 ₪, ברוטו, בלבד, כאשר מתווסף סך 224 ₪ בגין "נסיעות", המגיעים יחד רק לכדי 6,182 ₪ נטו; אם לא די בכך, בחודש שלאחר מכן, 1/09, משתנה סכום המשכורת החודשית פעם נוספת, כאשר עבור 25 ימי עבודה, שהם חודש עבודה מלא, משולם 6,500 ₪, ברוטו, ללא רכיב "נסיעות", והשכר נטו מגיע לסך 5,822 ₪ [ת/1, נספחי ב'].

ברור, אפוא, כי מדובר בתלושי שכר שאינם משקפים נכונה את זכויות התובע, וזאת אף אם נתעלם - לרגע - מאיסור שכר כולל, כאשר זכויות ברכיבים שניתן היה לכלול אותם בשכר, לא מופיעות באופן מפורש ובנפרד כחלק מהסכום החודשי ששולם לתובע, בתקופה הרלוונטית.

• יג. בסמוך לתום שנת 2010, ולאחר מספר פעמים בהם הוחזרה המחאת המשכורת על ידי הבנק מחמת "היעדר כיסוי מספיק", החל התובע לקבל שכר במזומן, בסך 200 ₪, נטו, לכל יום עבודה, אשר שולמו לו על ידי אימאן או על ידי ב"כ הנתבעות, עו"ד חסן בסתוני (שהינו, כזכור, בעלה של אימאן ואביה של סמר), בסמוך לתום כל שבוע עבודה; והחל מחודש 1/11 חדלו הנתבעות למסור לתובע תלושי שכר לחלוטין [ת/1, סע' 10].
• יד. רק במהלך המשפט העבירו הנתבעות לתובע טפסי 106 עבור כל תקופת עבודתו, כאשר בשנים 2010-2009 נרשמה כמעסיקתו נתבעת 1, ובשנים 2012-2011, המעסיקה הרשומה היא נתבעת 3 [ת/1, נספחי ד'].
• טו. לאחר הגשת תצהיר התובע הוגשו עוד תלושי שכר שלו, במסגרת הודעת ב"כ הנתבעות, מיום 3.16. לא למותר לציין, כי תלושי השכר הנ"ל אף הם סותרים לחלוטין את גרסת הנתבעות, ביחס לשכר ששולם לתובע, בפועל.
• טז. לטענת הנתבעות - התובע הועבר מחברה לחברה וקיבל את מלוא תלושי השכר וזכויותיו במהלך תקופת עבודתו ואין להן ראיות לכך, שכן, הנתבעות 1 ו-3 "קרסו" [כתב-ההגנה, סע' 24]. כבר עתה נבהיר, כי "קריסת" חברות אינה טענת הגנה טובה, כאשר הבעלים מתעלמים מהעובדים "בזמן אמת".
• יז. בסמוך לתחילת חודש 3/12 פנתה אל התובע גב' עפרה ירון, בשם הגורם השלישי שקנה את המסעדה, ואמרה לו, להפתעתו, שהיא מנהלת את המסעדה מעתה ואילך. כזכור - הנתבעות לא טרחו ליידע את התובע בדבר מהלך זה, באופן מפורש; הן לא מסרו לתובע מכתב פיטורים או אישור על תקופת ההעסקה אצל מי מהן, ולא זמנו אותו לשיחה, כדי להבהיר את העברת המסעדה מיד ליד ואף לא נערך עמו "גמר חשבון", עד למועד חילופי הבעלות במסעדה, על אף שמכרו את המסעדה במאות אלפי שקלים והתחייבו בחוזה המכירה לדאוג לזכויות העובדים, עד מועד העברת הבעלות, כמצוטט לעיל.

דיון והכרעה

9. כפי שאמרנו, התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהצדדים, אשר כל אחד מהם התבטא בקשר למערכת היחסים הנטענת גם בהזדמנויות אחרות, בהליכים משפטים שונים שהתקיימו בנדון, תוך אי מתן תשומת לב מלאה לדיוק בפרטים, הדגשת עובדות הנוחות לו והתעלמות מאחרות.

למרות זאת, עדותן של סמר ואימאן היא אשר הותירה בנו רושם עגום יותר, באשר סמר הצהירה על חלק מהעובדות "כפי שנמסר לי", ואילו כאשר נחקרה נגדית חזרה והשיבה, ביחס לרוב השאלות, שאינה זוכרת את העובדות - גם כאשר העובדות עליהן הצהירה, בהזדמנויות השונות, היו כאלה שלא סביר שלא היתה זוכרת אותן, לו היה בהן ממש; ואילו אימאן הסתפקה בטענה הכללית הלאקונית, שהיא נחלצה לעזרת החברה של בתה סמר, שהפכה חדלת פירעון, ולמרות כל מאמציה גם החברה שלה הפכה חדלת פירעון, כאשר היא מאשימה במצב את לואיס ועובדים עלומים, שגנבו מהחברה, כביכול, ולכן נמכרה המסעדה לגורם השלישי, כאשר פרטי העסקה אינם ידועים לה במדוייק, מאחר שלא טיפלה במכירת העסק [נ/2, סע' 74].

זו אינה דרך התנהלות ראויה של מעסיקה, אשר יכלה להביא לעדות את מי שטיפל במכירת המסעדה, לגרסתה - ונמענה מלהביא עד נוסף, כלשהו. לכן, ככלל, העדפנו את עדות התובע; משכך - קיבלנו את עיקר תביעותיו ומצאנו לנכון לחייב בתשלומן את אימאן, מכוח "הרמת מסך". להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.