"הרמת מסך"
- כידוע, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, הוא כלל יסוד בדיני החברות ולפיו - "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין" [ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות-אילת בע"מ, 17.12.2002 (במאגר ממוחשב)].
לצד עקרון זה, התפתחה דוקטרינה של "הרמת מסך ההתאגדות" - תחילה, בפסיקה, שאיפשרה לערכאה שיפוטית להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור - במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת - יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו [ע"ע 4606/90 מוברמן - תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362-361].
בהמשך, עוגנה דוקטרינה זו בחקיקה, בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בו נקבע בלשון ברורה:
(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) ...
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו. ... [ההדגשות הוספו].
במשפט העבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה, כנושיה, לצורך בחינת ההצדקה להרמת מסך ונקבע, שהם נושה מיוחד, שהחברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת, ביחסי עבודה, וראו הצדקה להרמת מסך בשל חוסר תום לב, המתבטא בהקמת חברות סדרתית, למשל, או כשאין מקום להמשך העסקת העובד, כשמעסיק יודע שלא יוכל לשלם שכר ו/או זכויות סוציאליות [ע"ע 3903-05-11 איפראימוב ואח' - ר-צ פלסט בע"מ ואח' 4.12.2014 (במאגר ממוחשב), ועוד].
- מפסיקת בית-המשפט העליון וביה"ד הארצי בעקבותיה, עולה, כי הסוגיה של הרמת מסך היא סבוכה, היקפה אינו נקי מספקות, הטעם המונח ביסודה הוא מורכב והיא שנויה במחלוקת. בנוגע להרמת מסך נפסק, משכבר הימים, כי:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו".
[ראו: עיין דב"ע לח/3-52 ברגר - קאמיל ואח' פד"ע י' 435; ע"א 471/68 דוד יעקבי ואח' - המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק) ואח' פ"ד כג' (1) 65, 71 וכן ד"ר סמדר אוטולנגי, "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי", הפרקליט כרך כ"ה, 462].
- נראה שאין אפשרות ליצור הכללה ראויה, כלשהי, של המבחנים להרמת המסך. ככלל, המקרים בהם חורג בית-המשפט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בין החברה לבין בעלי מניותיה, או אורגנים אחרים שלה, הינם אותם מקרים בהם החלת עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות [ד"ר א. חביב סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך" עיוני משפט יז' 197, 3-201]. כבר נפסק שיש להיזהר מאי שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שאם לא כן, הרי, מתוך רצון להגיע לצדק במקרה ספציפי יהא שימוש במבנים משפטים שאין להחלתם אמות מידה ברורות וקבועות בחוק [המ' (ת"א) 10123/88 פולגת תעשיות בע"מ ואח' - ערו ב ע"מ פס"מ תשמ"ט (ב) 298, 304].
- חוק החברות החדש עיגן את נושא הרמת המסך והרחיב אותו במספר הקשרים. בהתאם לסעיף 6 לחוק - ניתן לבצע הרמת מסך כאשר, בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, או כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שי בו כדי לקפח אדם, וגם "עובד" במשמע.
גם בית-הדין הארצי לעבודה הרחיב את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך.
- נפסק, שחובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים. בע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ (27.11.2002, במאגר ממוחשב); בעניין פרידמן התייחס בית הדין הארצי לתשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך במקרים של חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד.
- ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, מצאנו, שמתקיימות נסיבות בהן צודק ונכון לבצע הרמת מסך ההתאגדות בין אימאן לבין החברות שהעסיקו את התובע; עם זאת, לדעתנו - אין לבצע הרמת מסך כנגד סמר.
כאמור, אימאן נכנסה לתמונה, לדבריה, באמצעות החברה שהיא הקימה, נתבעת 3, כמי שהחליפה את החברה של הבת סמר, נתבעת 1, שנקלעה ל"חדלות פרעון", כלשון אימאן, במטרה לחלץ את בתה, סטודנטית למשפטים, מהמצב המדאיג.
זאת עשתה אימאן מבלי שנעשה נסיון, ולו למראית עין, לדאוג לזכויות העובדים, ובהם התובע, שעבדו בנתבעת 1 והמשיכו בעבודתם ברצף באמצעות נתבעת 3 - ללא כל הבהרה למשמעות השינוי, שהתבטא רק בפרטי המעסיקה בתלושי השכר; התעלמות שחזרה על עצמה פעם נוספת כאשר גם חברה זו העבירה את בעלותה במסעדה, כלאחר יד, לגורם השלישי - שוב, ללא יידוע פורמלי של העובדים או מתן אפשרות לכל אחד מהם לשקול את צעדיו, אישית, לאחר סיכום זכויותיו, עד רגע חילופי הבעלויות במסעדה, כפי שהחברות של סמר ואימאן לקחו על עצמן, במפורש, בהסכם המכירה.
- טענת הנתבעות, כי הסיבה בעטיה הועבר התובע מחברה לחברה הינה חדלות פירעון ו/או הפסקת פעילותן של הנתבעות 1 ו-3, כל אחת בזמנה, והסתפקות באמירה שהתובע "ידע" על כך, אין בה די כדי לפטור את המעסיקה מחובתה כלפי העובד; וכך נטען כבר בכתב-ההגנה [סע' 21-20, שם]:
"התובע ידע גם ידע מבעוד מועד, כי הנתבעת 1 הפכה לחדלת פירעון ... התובע ידע גם ידע מבעוד מועד שהנתבעת 3 הפסיקה את פעילותה ובמקומה נכנסה חברה אחרת"
טענה סתמית זו, ללא גיבוי, במהלך השוטף של העבודה, בשיחת הבהרה קונקרטית מול התובע ועריכה "גמר חשבון" - מצביעה על חוסר האכפתיות של המעסיקה האחרונה, נתבעת 3, שבבעלות אימאן, ושל בעלת המניות והדירקטורית היחידה עצמה, אימאן, כלפי עובדי המסעדה בכלל והתובע, בפרט. אימאן התייחסה בסלחנות לקשיי התפקוד של החברות מבלי לתת תשומת לב לחובתן, כמעסיקות, כלפי העובדים, ובהם התובע, יהא אשר יהא תפקידו במטבח המסעדה - טבח או עוזר טבח, הן בעת "כניסתה לתמונה", במקום החברה של בתה, סמר, והן כאשר נמכרה המסעדה ע"י החברה שבבעלותה לגורם השלישי.
נוכח זאת, כאשר מעייניה של אימאן היו רק בהצלת החברה המשפחתית של בתה, ללא קשר לניהול הנטען על ידי התאילנדים, שיתכן שהיה להם איזשהו חלק קטן בה, איננו מקבלים את הטלת כל האחריות מצידה עליהם, או על לואיס, או על "החברה" כאישיות נפרדת, כאשר בהסכם המכר החברה בבעלותה מצטרפת לחברה הקודמת, למרות שבאה במקומה, בעצם. לכן, אנו סבורים - שזה מקרה בו נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלת המניות והדירקטורית הרשומה, אימאן, בכל הסכומים שנקבע, כי נתבעות 1 ו-3 נותרו חייבות לתובע.
- כפי שתיארנו - התובע סבר, שיש לבצע "הרמת מסך" גם בין החברות שהעסיקו אותו לבין סמר. זאת, בין השאר, מתוך דברי סמר עצמה, בתצהיר שהגישה, בתמיכה לבקשה לסילוק התביעה על הסף [בקשה 2 ב"נט", סע' 37, שם]:
"משהפכה החברה הראשונה [נתבעת 1 - הבהרה שלנו] לחדלת פירעון, נכנסה אמי - גב' אימאן לתמונה וניסתה להציל את העסק נוכח הגניבות רחבות ההיקף שאירוע דאז במסעדה".
בסיכומי התובע הודגש, כי הנתבעות טענו במסגרת תגובתן לבקשה לצו לגילוי ועיון במסמכים, כי העברת המסעדה מנתבעת 1 לנתבעת 3 נעשתה ללא הסכם ולכאורה ללא תמורה, ואימאן שבה והבהירה בעדותה, כי הנתבעת 3 לא שילמה עבור רכישת העסק ונמנעה מלתת תשובה ברורה בעניין [עמ' 31, ש' 19-14]. אך, על אף טענות הנתבעות, בדבר מועד חדלות הפירעון של נתבעת 1, וכפי שניתן לראות מהסכם מכירת המסעדה, שנחתם בתחילת שנת 2012, הרי שה-"מוכרת" הינה למעשה שתי החברות יחדיו - נתבעות 1 ו-3.
לטענתו, מדובר בטענה אשר נוגדת באופן מובהק את טענות הנתבעות, בדבר כניסתה של הנתבעת 1 לחדלות פירעון ומטילה ספק בגרסת סמר ואימאן, בדבר הסיבה ל"העברת" התובע מחברה לחברה, בחודש 8/11. לשיטתו - אף שלטענת הנתבעות, הן לא זכו לכל טובת הנאה, קרי: רווחים מהנתבעות 1 ו-3, הן לא צירפו ולו ראשית ראיה לטענה זו וממילא אף לא ציינו מי לטענתן כן היה הבעלים במסעדה וחלק ברווחיה, עניין האומר דרשני, טענות התמוהות יותר מששולם במסגרת הסכם מכירת הפעילות במסעדה לצד השלישי סכום של 225,750 ₪ [הסכם המכירה, סע' 4.1].
- שותפים אנו לתמיהת ב"כ התובע - כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין טענות סמר, להשקעה של מאות אלפי שקלים בהקמת החברה, עסק שספג לאחר מכן הפסדים על גבי הפסדים, עם טענה הנטענת בד בבד שהצליחה, יחד עם אמה, למכור עסק גרוע שכזה בסכום העולה על 200 אלף ₪.
ברם, מאחר שהן סמר והן אימאן דבקו בטענה, שהאמא נכנסה לעסקי המסעדה כדי לעזור לבת - יש לראות את אימאן כמי שבאה בנעלי סמר, ומתוקף כך "הרמת המסך", הראויה, בנסיבות המקרה הייחודי שבפנינו, היא רק בינה לבין החברות שמכרו את המסעדה לגורם השלישי, ללא התייחסות נאותה לעובדים.
- בהקשר זה - העובדה שגם התובע אישר, שמי שניהל את המסעדה "כבעל בית" היה לואיס, כטענת הנתבעות בסיכומיהן, אינה מעלה ואינה מורידה, לעניין האחריות לזכויותיו כעובד, באשר לא לואיס הוא שמכר את המסעדה לגורם השלישי ולא הוא שהתחייב לדאוג לזכויות העובדים, לתקופה שעד החלפת הבעלות. אלא, החברות שבבעלות סמר ואימאן, אשר למרות שלפי גרסתן אימאן נכנסה לעסק כאשר החברה של סמר "קרסה" והפכה "חדלת פרעון", בכל זאת נרשמה אותה חברה, נתבעת 1 - כעבור כשנתיים - כמוכרת של המסעדה לצד השלישי, יחד עם החברה שבאה בנעליה, נתבעת 3.
- גם העובדה, שבתיק המיסים אישר התובע בחקירתו, שמבחינתו, עו"ד חסן בסטוני היה הבעלים של המסעדה, אינה מחייבת את הגשת התביעה נגדו או הסרת האחריות מאימאן, אשתו.
זאת - הואיל ואימאן היא זו הרשומה כבעלים ודירקטור של החברה, נתבעת 3, שהפעילה את המסעדה תקופת מה ומכרה אותה הלאה, לצד השלישי, מבלי לדאוג להסדרת זכויות התובע, עד אותו מועד, חרף התחייבות מפורשת של חברה זו בהסכם המכירה לגורם השלישי.
איננו רואים בדברי התובע, בתיק המיסים, השתק או מניעות מלטעון את טענותיו כאן, בהתאם לרישומים משפטיים פורמאליים של החברות, ולא לפי תחושות הבטן שלו, גם אם אישר אותן בחקירתו.
- מסכימים אנו עם טיעוני ב"כ הנתבעות בסיכומיה, כי כשלון עסקי, כשלעצמו, אינו עילה להרמת מסך, אולם, במקרה דנן, כאשר אם באה לעזרת בתה - אין להתיר לה להסתתר מאחורי ישות משפטית של תאגיד, כאשר העסק נמכר ובעליו המוכרים לא דאגו לעמוד על זכוית העובדים, כפי שהתחייבו בהסכם המכירה. דבקות בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, במקרה כזה, יש בה כדי לקפח את העובד שלפנינו - התובע.
- אם יש השתק שיפוטי, מהעלאת גרסאות שונות בערכאות, בעניין הקשר לחברות שהפעילו את המסעדה, הלוא הוא לנתבעות, כמובא בסיכומי התובע [סע' 71-66]; נזכיר הליך פלילי, שנדון בפני אב"ד, בו זוכה עו"ד בסטוני מעבירה שיוחסה לו כבעל משרה בנתבעת 1, שהיתה בבעלות בתו, סמר, ובניהול אשתו, אימאן.[1]
- הרי, אימאן הודתה כאן שבאה להציל את המסעדה ולשם כך היתה במקום. אם "הרוח החיה" והדומיננטית, בקשר לעסקי המסעדה, היה גורם אחר המקורב לנתבעות ולא הן עצמן, היתה זו חובתן להציגו ולזמנו להעיד על כך ואיננו מקבלים את התנערותן הגורפת, מכל קשר לתאגידים שהיו בבעלותן. כפי שקבענו - משעה שאימאן הודתה, שבאה למסעדה בעקבות כשלון עסקי של חברה בבעלות בתה, שהפעילה אותה, עד אז, והמסעדה נמכרה כאשר גם חברה בבעלותה נקלעה לקשיים כלכליים, היה עליה לנהוג בתום לב ולוודא שדואגים לזכויות עובדי המסעדה, כשנמכרה המסעדה הלאה, לגורם שלישי, ולו כדי לתחום את הזכויות שנצברו לכל עובד, עד המעבר, ולשלמן, ע"י התאגיד, כפי שחייב הסכם המכירה.
כבעלים של נתבעת 3 מוחזקת אימאן כמי שנהנתה ממכירת המסעדה לצד השלישי, אף אם לא דיקדקה בכל פרט ופרט של עסקת מכר זו, ומשעה שלא הצביעה על גורם, כלשהו, מטעמה, שטיפל בזכויות העובדים, ובהם התובע, כפי שהיה צריך לעשות - ראוי ונכון להטיל עליה, אישית, את האחריות לתשלום הזכויות שנקבע בהמשך שמגיעות לתובע, כדי שלא יקופח. נפנה לבחון אותן.
השכר החודשי
- לא נערך הסכם עבודה עם התובע, בעת שנתבעת 1 החלה להפעיל את המסעדה, והוא עבד בה, ואף לא כאשר נכנסה בנעליה נתבעת 3, והתובע המשיך לעבוד במסעדה ברצף. שוכנענו, כי תלושי השכר שניתנו לתובע, מטעם נתבעת 1 ונתבעת 3 - לא שיקפו נכונה את שכרו וזכויותיו, כפי שהודגם לעיל.
אשר על כן - הננו מקבלים את עדות התובע וקובעים, כי שכרו הבסיסי היה בסך 6,000 ₪, נטו, שהם 6,674 ₪, ברוטו [ת/1, סע' 30-28 והחישוב בנספח ט', שם].
חישובי הרכיבים השונים, בהמשך, ייערכו בהתאם.
גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית
- התובע טען - כי במהלך תקופת עבודתו הועסק לרוב שבעה ימים בשבוע, בימי עבודה "ארוכים עד אין קיץ", בהן הועסק בין 10 ל-12 שעות, ללא תמורה עבור עבודתו "בשעות נוספות" [ת/1, סע' 43]. נוכח העדר רישום אודות שעות העבודה, דרש תשלום של 60 שעות נוספות בחודש לפי 125%, עבור 42 חודשי עבודה - סה"כ 113,022 ₪ [שם, סע' 44; כתב-התביעה, סע' 40]. בהמשך תצהירו התייחס התובע לגיליונות נוכחות שהועברו במסגרת גילוי המסמכים בתיק זה, ולפיהן ערך חישוב חלופי על פיו תבע 61,874 ₪ [שם, סע' 47-45 ונספחים י'-י"ב].
- הנתבעות, מנגד - טענו בתחילה, כי "התובע מעולם לא עבד שעות נוספות ... אלא הלה עבד במתכונת של 8 שעות עבודה ליום בלבד!!!! ולא אף דקה אחת מעבר לכך" [כתב-ההגנה, סע' 44]. בתצהירה של סמר לא היתה שום התייחסות לנושא [נ/1], ואילו אימאן הצהירה רק, כי התובע נהג להיעדר מהעבודה מבלי ששכרו יפגע [נ/2, סע' 9], אולם, בהמשך הצהירה על כך שהתובע לא הוכיח את השעות הנוספות הנטענות בתביעתו, כאשר בתצהירו צמצם זאת לסכום אחר.
בהמשך הצהירה אימאן על כך שהתובע, בדרך כלל, לא עבד שעות נוספות "לפי מיטב ידיעתי וכפי שנמסר לי", הסתמכה על טענה שניתן לקזז חצי שעת הפסקה ועל צמצום דרישת התובע ברכיב זה [נ/2, סע' 19-18].