בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ע״מ 47236-01-14 קרופסקי נ׳ פקיד שומה נתניה ע״מ 18139-01-15 קרופסקי נ׳ פקיד שומה נתניה
תיק חיצוני:
״אשר לתקופה אמנם הנושא של השנתיים עלה בפגישה עם דנקנר,
אבל זה לא היה נושא שהייתי שובר את החוזה, כי לא ראיתי הבדל בין שנתיים לשלוש בזמנו. חשבתי שאחרי שלוש שנים יהיו לי אפשרויות ונוכחתי לדעת שזה לא המצב בדיעבד. הם הצליחו להוציא אותי מהשוק. התחושות שלי היו שזה לא יהיה מהותי ההבדל בין שנתיים ושלוש, אבל טעיתי״.
כלומר, אף על פי אומד דעתו של המערער בשלב חתימת ההסכם, העריך הוא כי בתום תקופת ההגבלה תעמודנה בפניו ״אפשרויות״ והוא עצמו לא ציפה ש״ייצא מהשוק״.
42. בעדותו אומנם ציין המערער כי ״כאשר ההסכם הסתיים ב-2012 לא דופקים לי בדלת עם הצעות, זה אומר שאני עם כל הידע והיכולות שלי הצליחו להוציא אותי מהשוק״
(פרוטוקול מיום 13.7.2016 עמ׳ ש׳ 12-14), אלא שהמערער לא הוכיח כי אכן ״הוצא מן השוק״. כך, למשל, לא הראה כל יוזמות מצידו אשר נתקלו בסירוב או בדחייה, וממילא לא הוכיח קשר בין הגבלת אי התחרות לבין העובדה שהצעות עבודה אינן ״זורמות״ אליו, כטענתו. בכך שונה עניינו של המערער מדוגמה ההיפותטית של הטייס בעניין ברנע, שם כאמור ההנחה הייתה שטייס שנמנע לטוס במשך שנים רבות, לא יועסק מחמת שחיקה ב״כושר הטיסה״ שלו.
43. יתרה מכך, כשנשאל המערער האם פנה במהלך תקופת ההגבלה לחברת ישראכרט וביקש ממנה אישור לעסוק במיזמים כלשהם, השיב כי לא פנה (פרוטוקול מיום
13.7.2016 עמ׳ 47 ש׳ 18-19), ומכאן שקשה לדעת האם אכן השתכרותו נפגעה כתוצאה מההגבלה, או שמא כלל לא עמדו בפניו אופציות קונקרטיות.
44. המערער הביא לעדות את מר מושקוביץ׳, הבעלים ויו״ר ״הדקה ה-90״, שהעיד כי פנה למערער עם יוזמה עסקית במהלך תקופת אי התחרות, אלא שמתשובותיו לפיהן המערער ״דחה על המקום את היוזמה והסביר כי הוא מנוע״ (פרוטוקול מיום
13.7.2016 עמ׳ 6 ש׳ 6), לא ניתן ללמוד כי המניעות קשורה בהכרח להסכם אי התחרות ואיננה נובעת מסיבה אחרת. שהרי תוכנית עסקית לא הוצגה למערער (״אין סיבה להציג תכנית עסקית לשותף פוטנציאלי שאומר ל) מלכתחילה שהוא מנוע״, שם, ש׳
26) והאפשרות כי הוא יפנה לישראכרט לקבלת אישור כלל לא הועלתה, כך לדברי מר מושקוביץ׳ (עמ׳ 8 ש׳ 24- עמ׳ 9 ש׳ 7):
13 מתוך 23
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ע״מ 47236-01-14 קרופסקי נ׳ פקיד שומה נתניה ע״מ 18139-01-15 קרופסקי נ׳ פקיד שומה נתניה
תיק חיצוני:
״ש. במסגרת אותה פגישה שקיימת עם המערער, הייתה אפשרות שהמערער יפנה לעו״ד ויבדוק אולי בכל זאת הוא יכול לפעול במסגרת ההתחייבויות שלו?
ת. מה השיקולים של המערער לפנות או לא אינני יודע. אני לא היועץ המשפטי של מה לעשות ולא ידעתי מה ההתחייבות שלו אל מול הבנק וישראכרט. הוא רק אמר לו שהוא מנוע ולא המשכתי.
ש. כלומר המערער לא...
ת. אם מישהו לא רוצה להיות פרטנר שלי כי הוא מנוע מסיבות משפטיות או אחרות אני לא אאלץ אותו.
ש. לא עלתה אפשרות מצד המערער שהוא יפנה לישראכרט ויבדוק אם יש אפשרות להתקשר איתן?
ת. תשאלי אותו. אני לא יודע.
ש. האם המערער העלה את האפשרות [...] שיפנה לישראכרט
ויבדוק האם יש אפשרות להתקשר איתן?
ת. לא״.
45. אוסיף עוד כי הניסיון לצייר את ויתורו של המערער כוויתור על ״נכס הוני״ בדמות מיזמים, דוגמת הבאת חברת כרטיסי אשראי רביעית לארץ, ממילא אין בו כדי להואיל למערער, שהרי ״הפירצה״ שנועד התקבול הניתן במסגרת הסכם אי התחרות למלא,
היא שכר העבודה החסר שהמערער לא יזכה לו לנוכח התחייבותו שלא להתחרות במעבידו, הנכנס בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה (ראו: עניין ברנע בפסקאות 45־44 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; עניין פלדמן בפסקה 22.ג).
46. יתר על כן, טענת המערער כי עמדו בפניו אפשרויות למיזמים מסוג זה לא נתמכה בראיות מספקות, להוציא עדות מושקוביץ' לעיל, ועל כן אמירתו לפיה ״אני יכול לעשות מיזמים שונים לישראל״ וכי ״היו לי הרבה אפשרויות בתחום״ (שם, ש' ־14 16) נותרה למעשה בגדר אמירה בעלמא שלא הוכחה די צורכה.
47. ככל שמדובר בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם אי התחרות, השיב המערער בשלילה לשאלה האם עוד בטרם חתם על ההסכם אי התחרות פנה לגורם כלשהו באשר לשיתוף פעולה במיזם (שם, ש' 25־24). בנוסף, אישר המערער כי לא החל לחפש אפשרויות תעסוקה נוספות לפני שחתם על הסכם אי התחרות והייעוץ (עמ' 46, ש' 9־8).