ג. מדובר בהכנסות ברוטו: ההכנסות הרלוונטיות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה הן ההכנסות ברוטו ששוות בערכן למחזור שהועלם ולא להכנסות נטו ולכן המאשימה פטורה מהבאת ראיות לגבי הרווח הנקי של הנאשם מהעלמות המס שביצע (ע"פ 70/80 יחיה נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 43, 48-46 (1980); ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.9.14) פסקה 98 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).
ד. אין רלוונטיות לשאלה מה היה היקף ההוצאות של העסק: בעת שבוחנים את היקף ההכנסות שהועלמו, אין רלוונטיות לשאלה מה היה היקף ההוצאות של נאשם בניהול אותו עסק. לפיכך, המאשימה פטורה מהבאת ראיות לגבי היקף ההוצאות שהיו לעסק מושא עבירות המס. כך למשל בע"פ 63/71 קרבונרו נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 763, 766 (1973) נקבע כי "אין דרכו של נישום להעלים הוצאות לגיטימיות, ועל כן אין תימה בכך שבית משפט יתייחס בספקנות רבה למאמץ להוכיח הוצאות נסתרות".
ה. אין רלוונטיות לקיומם של חובות אבודים: כך למשל, ב-ע"פ 5529/12 אהרון אוהב ציון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.11.14) נדונו עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה והועלתה הטענה שלצורך חישוב היקף ההכנסות שהועלמו, יש לקחת בחשבון חובות אבודים, קרי, יש לנכות מתוך סך ההכנסות את הכספים שהעסק היה זכאי לקבל מלקוחותיו אך לא הצליח לגבותם. הטענה נדחתה ונקבע שמקום שנאשם אינו מנהל ספרים כדין, אין מקום להכיר בחובות אבודים וזאת גם אם יוכיח שהיו כאלה (פסקאות 17-21 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר). ולענייננו, הטענה של הנאשם שהיו למקווה חובות אבודים, עקב כך שלא כל הלקוחות שמופיעים בפנקסים שניהל שילמו את חובם למקווה, דינה להידחות. הווה אומר, בעת קביעת היקף הכנסותיה של העמותה מהמקווה כנסיבה מחמירה, המאשימה פטורה מהבאת ראיות לעניין אותם חובות אבודים שממילא לא נלקחים בחשבון בעת קביעת היקף ההכנסות.
ו. אין רלוונטיות לטענה שמדובר בהכנסות נמוכות שאינן חייבות במס: לעניין אופן קביעת היקף ההכנסות שהנאשם העלים, אין משמעות לטענתו כי הכנסותיו הן כה נמוכות שאינן חייבות במס ולכן הוא גם חי בדוחק. ב-ע"פ 409/88 מדינת ישראל נ' עמרה פ"ד מג(1) 825, 828 (1989) נקבע כי:
"נישום במדינת ישראל דהיום אינו יכול, בתום לב, לחשוב, כי כל סכומי הכנסותיו, שאותם הוא מוציא לקיום משפחתו, פטורים ממס, וכי לכן כאשר הוא נדרש להגיש דו"ח על הכנסותיו – יכול הוא בתום לב להצהיר כי לא היו לו כל הכנסות, שעה שלאמיתו של דבר אומנם הפיק הוא הכנסות מעיסוק שבו עסק, אלא שהכנסות אלו הוציא על קיום בני משפחתו. לפי טענה זו, איש לא יהיה חייב להצהיר על הכנסה, כאשר הוא משתמש בהכנסתו כדי להתקיים או לקיים את בני ביתו ברמה המתאפשרת מאותה ההכנסה".