58. בפנקסים מהשנים 2003 עד 2011 ישנם שמות של לקוחות רבים של המקווה. שאלה נכבדה לעניין המשקל שיש לייחס לרשימת הלקוחות שמופיעה בפנקסים, היא האם מדובר בלקוחות אמת, או לא? יש לבדוק האם ישנה ראיה חיצונית לפנקסים אשר מאמתת את המידע שמופיע בפנקסים בנוגע לזהות הלקוחות של המקווה. ודוק, אין כל חובה להראות שקיימת ראיה חיצונית לפנקסים שמאמתת את זהותו של כל אחד מהלקוחות ששמו מופיע בפנקסים. די בכך שהמאשימה תצביע על מספר מצומצם של לקוחות על מנת שדרישת ה"דבר מה נוסף" תתמלא.
59. כידוע, נתון מרכזי שמשפיע על הדרישה של "דבר מה נוסף" הוא השאלה האם התקיים ה-"קורפוס דליקטי" שהינו הוכחה עצמאית ואובייקטיבית כי העבירה בה הודה הנאשם אכן התרחשה בעולם המציאות. ולענייננו, האם השמות של הלקוחות שמופיעים בפנקסים הם שמות של אנשים אמתיים שקיימים בעולם המציאות, ובנוסף, היו גם לקוחות של המקווה בשנים הרלוונטיות לכתב האישום, קרי בשנים 2003 ועד 2011 ?
60. בפסיקה נקבע כי מקום בו חסרה ראיה בדבר עצם התרחשות העבירה, פרט להודאת הנאשם, עשוי הדבר להוביל לדרישת "דבר מה נוסף" מוגבר במשקלו. הטעם לכך פשוט: במקרה כזה, החשש מפני הודאת שווא אינו מתמצה בכך שהנאשם יודה בדבר שלא הוא ביצע. בנוסף לכך, מתעורר גם החשש שיודה בדבר שכלל לא התרחש (ע"פ 4275/13 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (9.6.17) פסקאות 80-78 לפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז).
61. במקרה שבפני, העידו בבית המשפט שבעה עדים שונים שטענו שהיו לקוחות של המקווה ונכנסו אליו בתשלום, וזאת בין על ידי הכנסת כסף למדחן ובין באמצעות כרטיס אלקטרוני שקיבלו מהנאשם. להלן שבעת העדים: אורי סבאג (פרוט' מיום 22.1.15, עמ' 75-72 ); עובדיה מעטוף (פרוט' מיום 15.1.15 עמ' 15-13) בנימין מנשה ליפקין (פרוט' מיום 22.1.15 עמ' 60-58), מנחם מנדל חנזין (פרוט' מיום 15.1.15 עמ' 32-31), מרדכי שלום הלל (פרוט' מיום 15.1.15 עמ' 40-37); נפתלי שלום (פרוט' מיום 22.1.15, עמ' 66 ש' 22 עד עמ' 67 ש' 32); שמריהו הלל (פרוט' מיום 30.6.16 עמ' 197 ש' 17-1) (להלן: שבעת העדים).
יש לציין שלגבי העד מרדכי שלום הלל, הוא אישר בחקירתו הראשית שאכן היה לקוח של המקווה ואף שילם כספים לנאשם עבור השימוש במקווה וזאת בשל כך שהנאשם היה האחראי על המקווה (פרוט' מיום 15.1.15, עמ' 38 ש' 18-1). בהמשך, הכחיש את הדברים שהופיעו באמרת החוץ שלו (ת/2, ש' 5-3) לפיהם לא שילם לנאשם עבור השימוש במקווה. לפיכך, אמרת החוץ שלו הוגשה לתיק בית המשפט ונקבע שבמסגרת הכרעת הדין תוכרע השאלה אם יש צורך להיזקק לסעיף 10א לפקודת הראיות (פרוט' מיום 15.1.15, עמ' 38 ש' 26 – עמ' 39 ש' 4, עמ' 39 ש' 29-25).
לדעתי, מאחר ומרדכי שלום הלל כבר אישר בחקירתו הראשית בבית המשפט שהיה לקוח במקווה ואף שילם כסף עבור השימוש בו לנאשם, מתייתר הצורך להיזקק לסעיף 10א לפקודת הראיות ולהכריע בשאלה אם אמרת החוץ (ת/2) שלו עדיפה על עדותו בבית המשפט, או להיפך. במילים אחרות, לעניין המקווה, המאשימה לא היתה צריכה בכלל לבקש להגיש את אמרת החוץ. לסיכום, בכל הנוגע למקווה, אינני מבסס ממצא עובדתי על אמרת החוץ שלו אלא רק על עדותו בבית המשפט. לגבי משמעותה של אמרת החוץ של מרדכי שלום הלל לגבי העסק של הבניה והשיפוצים, ראו בנפרד בהמשך בפסקאות 255 ואילך להכרעת הדין.
62. מתוך עיון בפנקסים לשנים 2003 עד 2011 אנו רואים ששמותיהם של שבעת העדים שצוינו לעיל מופיעים באותם פנקסים כלקוחות של המקווה. הפנקסים לגבי השנים 2003 ו-2004 הם פנקסי קבלות על שם העמותה. כל הפנקסים לגבי השנים 2005 ועד 2011 מחולקים לפי סדר האותיות של האלף בית העברי ושמו המלא של כל לקוח מופיע בדף הרלוונטי בפנקס ששייך לאות הראשונה של שם משפחתו. להלן פירוט הלקוחות שמופיעים בכל פנקס:
א. הפנקס לשנת 2003 (ת/13, נספחים ב.י. 1 ו-2): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של מרדכי שלום הילל, מנחם מנדל חנזין, עובדיה מעטוף ושמריהו הלל.
ב. הפנקס לשנת 2004 (ת/13 נספחים ב.י. 1 ו-2): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של עובדיה מעטוף, מנחם מנדל חנזין ומרדכי שלום הלל.
ג. הפנקס לשנת 2005 (ת/16 נספח ב.י. 17): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של כל שבעת העדים שצוינו לעיל.
ד. הפנקס לשנת 2006 (ת/16 נספח ב.י. 31): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של כל שבעת העדים שצוינו לעיל.
ה. הפנקס לשנת 2007 (ת/16 נספח ב.י. 49): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של כל שבעת העדים שצוינו לעיל.
ו. הפנקס לשנת 2008 (ת/16 נספח ב.י. 64): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של כל שבעת העדים שצוינו לעיל.
ז. הפנקס לשנת 2009 (ת/16 נספח ב.י. 80): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של העדים הבאים: בנימין מנשה ליפקין, מנחם מנדל חנזין, אורי סבג, מרדכי שלום הלל ושמריהו הלל.
ח. הפנקס לשנת 2010 (ת/16 נספח ב.י. 98): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של בנימין מנשה ליפקין, מנחם מנדל חנזין, אורי סבג, עובדיה מעטוף ושמריהו הלל.
ט. הפנקס לשנת 2011 (ת/15 נספח ב.י. 1): בפנקס זה מופיעים שמותיהם של מרדכי שלום הלל, עובדיה מעטוף, אורי סבג, בנימין מנשה ליפקין ושמריהו הלל.
63. למעשה, הנתון העובדתי בדבר זהות הלקוחות של המקווה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפנקסים השונים, נתמך בראיות חיצוניות ואובייקטיביות. עדותו של כל אחד משבעת העדים מהווה "דבר מה נוסף" לפנקסים השונים, קרי ראיה מאמתת לעובדת היותו לקוח של המקווה.
64. על כן, עדותם של שבעת העדים מהוות ראיה ברורה להתקיימות ה-"קורפוס דילקטי", קרי שהלקוחות ששמותיהם נרשמו על ידי הנאשם בפנקסים הם כולם דמויות שנלקחו מעולם המציאות ואף היו לקוחות של המקווה בשנים הרלוונטיות לכתב האישום, היינו בשנים 2003 ועד 2011.
65. עינינו הרואות כי קיים מקבץ של "דבר מה נוסף" לכל אחת מהשנים 2003 עד 2011 ולא "דבר מה נוסף" בודד ויחיד של לקוח אחד לשנה אחת בודדת. במילים אחרות, מדובר במקבץ של "דבר מה נוסף", שהינו כה עשיר ומגוון, שדי בו כשלעצמו על מנת לאשש את אמיתות המידע שמופיע בפנקסים, ושלא מדובר בהודאת שווא, אלא הודאת אמת, לרבות לעניין היקף ההכנסות מהמקווה.
ז.9 מקור שני של "דבר מה נוסף": "עדות שיטה"
66. מקור שני של "דבר מה נוסף" אשר תומך באמיתות המידע שמופיע בפנקסים, לרבות היקף ההכנסות מהמקווה, הוא "השיטה" האחידה שבה השתמש הנאשם על מנת לתעד את ההכנסות מהמקווה, וזאת במהלך כל השנים שבין 2005 ועד 2011.
67. בעת שבוחנים לעומק את כל הפנקסים לשנים 2005 עד 2011, סך הכול שבע שנים, אנו עדים לדפוס פעולה שחוזר על עצמו משנה לשנה, בכל אחד מהפנקסים. מדובר בשיטת תיעוד אחידה שמלמדת על "שיטת עבודה" של הנאשם באופן ניהול ההכנסות מהמקווה והעלמתן מעיניהם של רשויות המס.
68. להלן המאפיינים הזהים בכל הפנקסים לשנים 2005 עד 2011 ואשר מצביעים על "שיטה" של הנאשם באופן תיעוד ההכנסות מהמקווה ושהועלמו מרשויות המס:
א. שימוש בפנקסים זהים: לכל שנת מס יש פנקס נפרד שזהה בגודלו ובצורתו לכל הפנקסים בכל השנים.
ב. רישום שמות הלקוחות: בכל פנקס יש רישום של כל הלקוחות באותה שנת מס וזאת תמיד בצד ימין של כל דף בפנקס.
ג. רישום מספרי הכרטיסים האלקטרונים של הלקוחות: בכל פנקס יש רישום בצד שמאל של כל דף ודף, באותה שורה שבה רשום שמו של הלקוח, המספר הסידורי של הכרטיס האלקטרוני של אותו לקוח.
ד. סדר הרישום של החודשים בשנה: בכל דף בכל פנקס יש רישום של חודשי השנה שבדרך כלל מתחילים בחודש אוקטובר ומסתיימים בחודש אוקטובר של השנה הבאה, כדלקמן: "10, 11, 12, 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10". מתחת לכל חודש נרשם הסכום שאותו לקוח שילם בפועל או שעדיין חייב בגין חודש מסוים.
ה. רישום סכומים ליד שמותיהם של הלקוחות: בכל פנקס, הנאשם רשם ליד שמו של כמעט כל לקוח את הסכומים ששולמו בפועל וגם את הסכומים שהלקוח עדיין חייב עבור השימוש במקווה. סכומים אלה היוו את הבסיס מבחינת הנאשם לשחזור סך ההכנסות בפועל ובכוח מכל לקוח בעת שערך את ניירות העבודה שלו בעת חקירתו על ידי החוקר יצחקי.
ו. סימון עם האות V : בפנקסים השונים, באופן שיטתי, ישנו סימון של האות V מעל לסכומים שרשומים ליד שמו של כל לקוח, וזאת כאינדיקציה לתשלום שבוצע בפועל, וזאת לעומת סכומים שאין מעליהם את הסימון האמור ולכן מדובר באינדיקציה לכך שמדובר בסכום של חוב שאותו לקוח טרם שילם. הנאשם גם הסביר את המשמעות של הסכומים עם ה-V לעומת אלה שללא הסימון האמור. בנוסף, נהג לרשום ליד שמותיהם של הלקוחות השונים סכומים מסוימים ולידם את המילה "שולם". ראו עדותו של הנאשם בבית המשפט לגבי משמעות הסכומים שרשם ליד שמות הלקוחות וזאת בפרוט' מיום 2.2.17 עמ' 240 ש' 17 , עמ' 242 ש' 25, עמ' 219 ש' 2 עמ' 221 ש' 27.
ז. שימוש אחיד באותיות כאינדיקציה ל-"קוד רישום": בפנקסים השונים ישנו שימוש חוזר באות "פ" ליד שמותיהם של לקוחות שונים. מדובר בדפוס שחוזר על עצמו באופן שיטתי בפנקסים השונים. בעדותו של הנאשם בבית המשפט הוא הסביר שהאות "פ" משמעה "פעימות", וזאת כאינדיקציה למספר הפעימות שהוזנו לכרטיס האלקטרוני של לקוח מסוים ומכאן, היכולת שלו לדעת מה גודל החוב של אותו לקוח כלפי המקווה לפי התעריף שהוא קבע לגבי כל פעימה (ראו עדותו של הנאשם בפרוט' מיום 8.6.17 עמ' 218 ש' 28-19). בנוסף נהג לרשום ליד שמותיהם של לקוחות שונים את האות "ב". גם כאן מדובר בדפוס שחוזר על עצמו במקומות שונים בפנקסים. הנאשם הסביר בבית משפט שהאות "ב" משמעה "בחור" או "ילד" ולכן יש לקבוע לגביו תעריף משלו ששונה מהתעריף הרגיל למבוגר (ראו עדותו של הנאשם בבית משפט בפרוט' מיום 8.6.17 עמ' 218 ש' 29 עד עמ' 220 ש' 15).
69. מכלול הנסיבות שפורטו לעיל מצביעות על כך שהנאשם מעיד בהודאות החוץ שלו, בדמות הפנקסים וניירות העבודה שלו והודאותיו בפני החוקר יצחקי, ואף בעדותו בבית המשפט, על "עדות שיטה", היינו השיטה שאימץ לעצמו לגבי אופן תיעוד ההכנסות מהמקווה במהלך השנים 2005 ועד 2011.
70. על פי הפסיקה, מידת הזהות הנדרשת בין המעשים הדומים שמבצע הנאשם מושפעת באופן ישיר מסוג השימוש שבית משפט מתכוון לעשות בנתון הראייתי של "עדות שיטה". במקרים שבהם "עדות שיטה" נחוצה על מנת לקבוע ממצא לגבי ראייה מרכזית, כגון זהותו של הנאשם כמבצען של העבירות השונות בסדרת המעשים שבוצעו, במיוחד אם מדובר בראייה יחידה, נדרשת התאמה מלאה בין המעשים השונים עד כדי כך שניתן לומר שהשיטה בכללותה היא בגדר "טביעת אצבע" או "כרטיס ביקור" של הנאשם. לעומת זאת, בעת שמדובר ב-"עדות שיטה" שבית משפט מתכוון לעשות בה שימוש כתוספת ראייתית בלבד, היינו כראייה משנית, אין צורך להוכיח התאמה מלאה ומוחלטת בין המעשים השונים ודי בכך אם מצביעים על הדמיון ועל התכונות הדומות שבין המעשים השונים (ע"פ 531/88 רדעי נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 559, 573 (1990); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) 10.11.11 (פסקאות 334-332 לפסק דינה של כב' השופטת נאור (כתוארה דאז).
71. במקרה שבפניי, הנתון של "עדות שיטה" אינו נחוץ לצורך קביעת ממצא עובדתי לגבי ראיה מרכזית, כגון זהותו של הנאשם. עובדת היותו של הנאשם "מנהל פעיל" של העמותה, וגם העובדה שלא ניהל ספרים כדין ולא דיווח לרשויות המס על ההכנסות מהמקווה, הוכחו בראיות אחרות שעמדתי עליהן בהרחבה בפרקים הקודמים וזאת מבלי להיזקק כלל לנתון הראייתי של "עדות שיטה".
72. בכוונתי לעשות שימוש בנתון הראיתי של "עדות שיטה" רק כתוספת ראייתית, קרי, כראיה משנית שכל מטרתה לתמוך באמיתות הודאות החוץ של הנאשם. בנסיבות אלה, אין צורך להראות שהרישום של ההכנסות בכל הפנקסים הוא זהה באופן מוחלט וזאת לגבי כל השנים 2005 עד 2011. די בנסיבות הכוללות שתיארתי לעיל, כדי להצביע על התכונות המשותפות לכל הפנקסים מהשנים 2005 ועד 2011 לעניין אופן התיעוד שערך הנאשם באופן שיטתי ואחיד להכנסות של המקווה.
73. שיטת התיעוד האחידה של ההכנסות מהמקווה שחוזרת על עצמה מפנקס לפנקס ומשנה לשנה, וזאת בין השנים 2005 ועד 2011, מהווה מקור עצמאי ונפרד של "דבר מה נוסף" שבכוחו לאמת את המידע שמופיע בפנקסים האמורים. הווה אומר, המידע שמופיע בפנקסים אלה, לרבות היקף ההכנסות מהמקווה, הוא בגדר הודאות אמת של הנאשם ולא הודאות שווא, בהיותו זה שערך את הפנקסים.
ז.10 העברת נטל הבאת הראיות לנאשם
74. נחזור לכללים הראייתיים המנחים לגבי אופן הוכחת "היקף ההכנסות" של נאשם שמואשם בעבירות מס (ראו לעיל פסקאות 43(א) עד (י) להכרעת הדין). כללים אלה, בתמצית, הם כדלקמן:
א. הכלל הראשון, היקף ההכנסות אינם חלק מרכיבי העבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
ב. הכלל השני, היקף ההכנסות הוא נסיבה לחומרה שעל המאשימה להוכיחה מעל לכל ספק סביר.
ג. הכלל השלישי, ההכנסות הרלוונטיות לסעיף 220 לפקודת מס הכנסה, הן ההכנסות ברוטו. ולענייננו, אין רלוונטיות לשאלה האם היה "רווח נקי" לנאשם או לעמותה מהמקווה, או לא, וזאת גם אם היה מדובר בעסק שהתנהל בהפסדים. לפיכך, המאשימה פטורה מהבאת ראיות לגבי השאלה האם המקווה הפיק רווח נטו כלשהו (וזאת להבדיל מהכנסות ברוטו) עבור העמותה או הנאשם, או לא.