ד. הכלל הרביעי, בעת קביעת היקף ההכנסות, אין רלוונטיות להוצאות של הנאשם בניהול המקווה. ולענייננו, המאשימה פטורה מהבאת ראיות לגבי ההוצאות של המקווה והיא צריכה להביא ראיות רק לגבי ההכנסות ברוטו.
ה. הכלל החמישי, בעת קביעת היקף ההכנסות, אין רלוונטיות לחובות אבודים. ולענייננו, אין רלוונטיות לשאלה האם לקוחות מסוימים מתוך אלה שמופיעים בפנקסים לא שילמו בפועל את חובם למקווה ולכן מדובר בחובות אבודים. החובות האבודים הללו, יהיה ערכם אשר יהיה, אינם משפיעים כהוא זה על אופן קביעת היקף ההכנסות מהמקווה.
ו. הכלל השישי, בעת קביעת היקף ההכנסות, אין רלוונטיות לטענות של הנאשם שמדובר בהכנסות נמוכות מאוד ושאינן חייבות במס. ולענייננו, בעת קביעת היקף ההכנסות מהמקווה אין רלוונטיות לטענה שהוא חי בדוחק וכי ההכנסות מהמקווה לא כיסו את הוצאות המחיה שלו ושל בני ביתו.
ז. הכלל השביעי, בעת קביעת היקף ההכנסות, מקום שהנאשם אינו מנהל ספרים כדין, ניתן להסתמך על הערכות בלבד מבלי להביא ראיות לגבי ההכנסות המדויקות. על כן, המאשימה פטורה מהבאת ראיות שמוכיחות את ההכנסות המדויקות מהמקווה ודי בכך אם תביא ראיות שמכוחן ניתן לבסס הערכות לגבי היקף ההכנסה בשנים הרלוונטיות.
ח. הכלל השמיני, נטל הבאת הראיות הראשוני להוכחת היקף ההכנסות מהמקווה חל על המאשימה.
ט. הכלל התשיעי, שאלת דיות הראיות שיובאו על ידי המאשימה לגבי היקף ההכנסות מהמקווה ושהועלמו על ידי הנאשם, מושפעת באופן ישיר מהכלל שלפיו "מדובר במידע שמצוי בידי הנאשם", קרי חזקה על הנאשם שהוא זה שיודע את היקף ההכנסות מהמקווה. על כן, כמות הראיות שתידרש מהתביעה על מנת לצאת ידי חובה בקשר לשאלת היקף ההכנסות היא מזערית.
י. הכלל העשירי, לאחר שמאשימה הניחה את התשתית הראייתית המספקת לגבי היקף ההכנסות מהמקווה, עובר נטל הבאת הראיות לנאשם לעורר ספק סביר כנגד אותה תשתית ראייתית.
75. לאור הכללים שצוינו לעיל, הנני קובע כי המאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני שמוטל עליה להוכחת היקף ההכנסות מהמקווה בשנים 2003 ועד 2011. התשתית הראייתית של המאשימה, עומדת על שני אדנים:
א. האדן הראשון, הודאות החוץ של הנאשם (הפנקסים שערך לגבי השנים 2003 ועד 2011, בצירוף ניירות העבודה שלו בפני החוקר יצחקי ובצירוף הודאות החוץ בעת חקירתו על ידי יצחקי).
ב. האדן השני, שני מקורות של "דבר מה נוסף". מקור ראשון של "דבר מה נוסף" הוא עדותם של ששת העדים לגבי עצם היותם לקוחות של המקווה, וזאת במהלך כל השנים 2003 ועד 2011. מקור שני של "דבר מה נוסף" הוא "עדות שיטה" של הנאשם לגבי אופן התיעוד השיטתי והאחיד של ההכנסות של המקווה במהלך השנים 2005 ועד 2011.
76. בנסיבות אלה, עובר נטל הבאת הראיות לנאשם לעורר ספק סביר כנגד התשתית הראייתית שתוארה לעיל לגבי היקף ההכנסות שלו מהמקווה. עיון מדוקדק בעדותו של הנאשם בבית המשפט מלמד שלא רק שלא הביא ראיות לעורר ספק סביר כנגד התשתית הראייתית האמורה, אלא שבחלק ניכר מעדותו (כפי שכבר הוסבר בהרחבה לעיל) הוא אישר את אותה תשתית ראייתית. בנוסף, הנאשם גם לא הביא אף עד ולא הגיש כל ראייה אחרת שנוגדת את הודאות החוץ השונות שלו בנוגע להיקף ההכנסות מהמקווה.
77. לפיכך, הנני קובע כממצא עובדתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את שני הנושאים המרכזיים שלהלן בנוגע לעסק של המקווה: ראשית, את היקף ההכנסות מהמקווה לגבי כל אחת מהשנים 2003 ועד 2011, וזאת כמפורט בטבלה שמופיעה בפסקה 49 להכרעת הדין; שנית, את התקיימות כל רכיבי העבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה לגבי כל שנות המס בתקופה האמורה. כעת אעבור לדון במקור ההכנסה הנוסף שהיה לנאשם מהעסק של בניה ושיפוצים.
ח. העסק של בניה ושיפוצים
ח.1 האם מדובר בעסק או בפעילות התנדבותית?
78. מהראיות שהוצגו בפניי עלה בבירור שבמקביל לפעילותו הכלכלית של הנאשם במקווה, היו לו מקורות הכנסה מעסק בתחום הבניה והשיפוצים (להלן: העסק). כתב האישום שבפניי מייחס לנאשם הכנסות מהעסק במהלך השנים 2002 עד 2009, למעט שנת 2005 שלגביה המאשימה לא מייחסת לו הכנסה כלשהי (ראו סעיף 3 לכתב האישום לחלקיו השונים). הנאשם העלה טענות שונות ומתפתלות לפיהן לא מדובר בעסק שמניב הכנסות אלא בפעילות התנדבותית שביצע למען תושבי שכונת חב"ד בכך ששימש כמתווך בין תושבי השכונה ובין פועלים שונים שעבדו בתחום הבניה, וזאת כחלק מתרומתו לקהילה. טענות אלה הן מופרכות מעיקרן ודינן להידחות.
79. הקביעה העובדתית שמדובר בעסק לכל דבר ועניין ואשר הניב הכנסות שחייבות בדיווח לרשויות המס ולא בפעילות התנדבותית גרידא, מבוססת על שני מקורות ראיתיים מרכזיים: ראשית, הודאות הנאשם באמרות החוץ שלו; שנית, מקבץ של ראיות המהוות "דבר מה נוסף" ומאששות את הודאותיו של הנאשם שמדובר בעסק לכל דבר ועניין.
80. לגבי ההודאות של הנאשם, לפיהן הודה במפורש שמדובר בעסק שמניב הכנסות, גם אם לטענתו מדובר בהכנסות זעומות, ואשר לא דיווח עליהן לרשויות המס במודע, וזאת בגין כל השנים הנוגעות לכתב האישום, ראו את דבריו באמרות החוץ הבאות: ת/13 ש' 107-98,
158-130; ת/15 משורה 55 ועד סוף האמרה בשורה 411, שבה נתן פירוט נרחב לעבודות שביצע בתחום הבניה והשיפוצים ללקוחות שונים, תוך התייחסות לגובה ההכנסות מהם; ת/16 משורה 67 ועד סוף העדות שורה 263, שגם כאן נתן הודאה מלאה לגבי הפעילות העסקית שלו בתחום הבניה והשיפוצים תוך התייחסות ללקוחות שונים וההכנסות שהיו לו מכל אחד מהם בנפרד; וכך גם ת/17 משורה 134 ועד 163; וכך גם ת/18 משורה 24 עד סוף העדות בשורה 155.
81. לגבי מקבץ הראיות שמצביעות על "דבר מה נוסף", כראייה מאמתת לתוכן הודאות החוץ של הנאשם, הרי שמדובר בראיות למכביר משני מקורות שונים. ראשית, אסופת המסמכים שנתפסו בביתו של הנאשם. שנית, העדויות של לקוחותיו. וביתר פירוט:
א. אסופת המסמכים שנתפסו בביתו של הנאשם: מסמכים אלה מלמדים כי הנאשם ניהל רישום פנימי משלו לגבי הכנסותיו והוצאותיו מכל עבודה שביצע עבור כל לקוח ולקוח, במהלך כל השנים, הרלוונטיות לכתב האישום. מסמכים אלה כוללים את מחברת ההכנסות שסומנה כנספח ב.י. 159 לת/16; טבלאות שערך הנאשם ואשר סומנו כנספחים ב.י. 152 עד ב.י. 158 לת/16 ובהן הנאשם חישב את הוצאותיו על שכר הפועלים שעבדו עבורו; הפנקס הכחול המתייחס להוצאותיו על פועלים בשנת 2005; הצעות מחיר, טבלאות של הכנסות והוצאות שהנאשם ערך בעצמו, ושמצורפים לקלסר הסגול שנתפס בביתו של הנאשם והוצג בפניו במהלך החקירה הנגדית (להלן: הקלסר הסגול); תביעות שהנאשם הגיש נגד לקוחותיו לבתי דין וולונטריים שמשרתים את האוכלוסייה החרדית, על מנת לחייב את לקוחותיו לשלם את שכרו בגין שירותי השיפוץ והבניה שביצע עבורם, ראו למשל נספח ב.י. 24 לת/15 ונספח ב.י. 122 לת/16.
ב. עדויות של לקוחותיו של הנאשם: לקוחות אלה מאשרים שהנאשם ביצע עבורם שירותי שיפוץ ובניה ואף גבה תשלומים מהם לכיסוי הוצאותיו ובגין שכרו עבור השירות שניתן. ראו: עדותו של אורי סבאג, פרוט' מיום 22.1.15, עמ' 72 עד עמ' 74; עדותו של מנחם מעטוף, פרוט' מיום 6.10.16, עמ' 102 עד עמ' 103; עדותו של ירחמיאל שיף, פרוט' 15.1.15, עמ' 32 עד עמ' 33; עדותה של לאה צ'קושווילי, פרוט' מיום 15.1.15, עמ' 25 עד עמ' 27; עדותו של בנימין מנשה ליפקין, פרוט' מיום 22.1.15, עמ' 54 עד עמ' 56; עדותו של עובדיה מעטוף, פרוט' מיום 15.1.15, עמ' 12 עד עמ' 17; עדותה של רחל פוקסמן, פרוט' מיום 15.1.15, עמ' 19 עד עמ' 22.
ח.2 התקיימות היסוד הנפשי של "כוונה"
82. הנאשם אישר שלא דיווח לרשויות המס על הכנסותיו מהעסק של בניה ושיפוצים וזאת במהלך כל שנות פעילותו באותו עסק ושכלל לא ניהל ספרים כחוק (ת/18 ש' 155-128).
83. הלכה פסוקה היא כי ניתן להוכיח את רכיב "הכוונה" בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, באמצעות "נסיבות" ביצוע העבירה, כאשר הנסיבה של אי ניהול ספרים עשויה להקים חזקה שבעובדה שהדבר נעשה מתוך כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס (ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.11.14) פסקאות 24 ו-25 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר). וכך הוא המקרה שבפני. העובדה שהנאשם לא ניהל ספרים ולא דיווח על ההכנסות שלו מהעסק לרשויות המס, כשלעצמה, מקימה חזקה שבעובדה שהדבר נעשה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. הנאשם לא הפריך את החזקה האמורה. כמו כן, קיימת נסיבה לחומרה שמחזקת את המסקנה האמורה, אף יותר, והיא אורך תקופת אי הדיווח, כמעט 10 שנים.