198. שאלת ההכנסות מ-"מנחם מנדל חנזין" בשנת 2004 כבר נדונה בהרחבה בפסקאות 105-97 להכרעת דין ואינני מוצא צורך לחזור על הדברים בשנית.
ההכנסות ממשה לדיוב
199. לפי הטבלה של יצחקי לשנת 2004, לנאשם היתה הכנסה מהעסק מלקוח בשם משה לדיוב (להלן: לדיוב) בסך כולל של 143,355 ₪ עבור תוספת בניה שערך עבורו.
200. במהלך החיפוש שנערך בביתו של הנאשם על ידי היחידה החוקרת נתפס מסמך מודפס הנושא את הכותרת הבאה "חוזה עבודה לתוספת בניה משה לדיוב בלוק 17" (נספח ב.י. 7 לת/15) (להלן: חוזה העבודה המודפס). מסמך זה הינו למעשה העתק מודפס של מסמך אחר באותו הנוסח שנתפס בביתו של הנאשם ורשום בכתב יד, וקיבל את המספר הסידורי 1010, ונושא את התאריך 11.5.05 (להלן: חוזה העבודה בכתב יד). כאמור, התוכן של שני המסמכים הוא זהה.
201. יאמר כבר עתה, כי חוזה העבודה המודפס וחוזה העבודה בכתב יד, אינם חתומים, לא על ידי הנאשם ולא על ידי כל אדם אחר, לרבות לדיוב. שני חוזי העבודה הם של דף אחד כל אחד. בשני חוזי העבודה יש פירוט של עבודות בניה שיש לבצע ובתחתית הדף נרשם "31,878 $".
202. בנסיבות אלה, לדעתי, לא ניתן להסיק מאומה משני חוזי העבודה האמורים. לא לעניין השאלה האם מדובר "בחוזה" מחייב בין שני צדדים או שמא מדובר ב-"הצעת מחיר". גם לא לעניין השאלה האם אכן בוצעו העבודות שמפורטות בהם, או לא. וגם לא לעניין השאלה האם לנאשם היתה הכנסה בפועל כלשהי מאותו לדיוב, או לא.
203. בעת חקירתו של הנאשם, חוזה העבודה המודפס הוצג בפניו והוא נתבקש לתת הסבר לגבי תוכנו. בתגובה, הנאשם מסר את הדברים הבאים (ת/15 ש' 194-191):
תשובה: אני הייתי אחראי כאן על העבודות אצל משפחת לדיוב, כי הם לא היו בבית כל היום. לא זוכר שקיבלתי כסף.
שאלה: מדוע המסמך נמצא במחשב שלך?
תשובה: זה חבר שכן שגר ממול והוא ביקש עזרה."
204. במילים אחרות, אין בכלל הודאה באמרת החוץ של הנאשם שאכן קיבל כספים כלשהם מאותו לדיוב.
205. בקלסר הסגול שנתפס בביתו של הנאשם נמצא מסמך שסומן עם המספר הסידורי 835 ובו רשום "16,000 ₪ לדיוב". הא ותו לא. במהלך חקירתו של הנאשם באמרות החוץ הוא בכלל לא נתבקש על ידי החוקר יצחקי לתת הסבר לפשר הרישום האמור. לפיכך, נותרו מספר רב של שאלות פתוחות. האם מדובר באותו "לדיוב" או ב-"לדיוב" אחר. האם מדובר בכסף שהתקבל או שנדרש ולא שולם. האם מדובר בהצעת מחיר עם כוונה עתידית של הנאשם להביא בפני לדיוב. למעשה, לא ברור כלל מה המסקנה שיש להסיק מהרישום האמור, אך בכל מקרה המסקנה שהיתה לנאשם הכנסה מלדיוב בסך של 16,000 ₪, היא לא המסקנה היחידה האפשרית מתוך מגוון של מסקנות אחרות.
206. הנאשם נשאל לראשונה על פשר הסכום האמור בסך של 16,000 ₪ רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט והנאשם טען שאיננו זוכר אם מדובר בגמילות חסדים או תשלום עבור שכרם של הפועלים (פרוט' מיום 15.6.17 עמ' 251 ש' 26-12). גם מתשובתו זו של הנאשם קשה לדלות ממצא עובדתי ברור שמכוחו ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי שמדובר בהכנסות שקיבל מלדיוב עבור שיפוץ שביצע עבורו.
207. המאשימה הציגה מסמכים שנתפסו בביתו של הנאשם ואשר מהם עולה שאדם בשם "משה לדיוב" נתן המחאה בסך של 5,000 ₪ עבור אדם אחר בשם "יצחק כהן" (ראו המסמכים שסומנו עם המספר הסידורי 835, 49, 39, 40 ו-779). לטענת המאשימה מדובר באביו של הנאשם שקיבל כספים מלדיוב עבור הנאשם (ראו הסיכומים בכתב מטעם המאשימה, עמ' 73-72, פסקה 151(א)-(ה)).
208. דא עקא, לדיוב לא נחקר. כמו כן, גם "יצחק כהן" לא נחקר. במילים אחרות, המסקנה האמורה של המאשימה היא לא יותר מאשר ספקולציה וניחוש. כמו כן, הנאשם העיד בבית המשפט שאינו זוכר אם ההמחאה האמורה ניתנה לו כחלק מגמילות חסדים או עבור הפועלים (פרוט' מיום 15.6.17 עמ' 251 ש' 28-27). במילים אחרות, גם מגרסתו של הנאשם לא ניתן ללמוד על גרסה אחת ויחידה שמכוחה ניתן לבסס ממצא מרשיע.
209. נזכיר כאן את הכללים המנחים להוכחת סכומי הכנסה בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. נטל הבאת הראיות הראשוני רובץ לעולם לפתחה של המאשימה. על המאשימה להניח תשתית ראייתית מפלילה כנגד הנאשם, וזאת מעל לכל ספק סביר. רק לאחר מכן קם לתחיה נטל הבאת הראיות המשני של הנאשם לעורר ספק סביר כנגד התשתית הראייתית האמורה.
210. לסיכום, לא התרשמתי שהמאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני להוכחת קיומן של הכנסות כלשהן עבור הנאשם מאדם בשם "משה לדיוב", לא בשנת 2004 וגם לא בכל מועד אחר.