פרשת המקווה
83. לטענת התובעת, בחודש ינואר 2011 ביקש ויסמן מאלון לאשר לחברת גלנור תשלום בסך 16,750 ₪ בתוספת מע"מ, עבור עבודות ריצוף שגלנור ביצעה לבקשת הנתבעת במקווה הנמצא בשכונת רמת בית הכרם בירושלים, וזאת מתוך מסגרת התקציב של כביש 20 לגלנור. התובעת סירבה. הסירוב נותר בעינו גם לאחר שהנתבעת נתנה לתובעת ביום 12.1.11 הנחיה בכתב לעשות כן. הטעם לסירובה של התובעת היה, שלא ניתן לשלם עבור עבודות
--- סוף עמוד 22 ---
ריצוף במקווה ברמת בית הכרם, שהוא פרויקט שמתוקצב מקופתה של עיריית ירושלים, מתקציב פרויקט כביש 20, שהוא פרויקט השייך למשרד התחבורה ויש לו תקציב ייעודי ונפרד (סעיף 40 לתצהירו של אלון).
84. הנתבעת מסבירה, כי חברת גלנור ביצעה עבורה עבודות שיפוץ במקווה בשכונת רמת בית הכרם, ובגין עבודתה זו שולם לה סכום של 5,978,628 ₪ (סעיף 29 לתצהירו של תודוריקה). לדברי הנתבעת, לאחר השלמת העבודות והתחלת השימוש במקווה על ידי הציבור, התברר כי המשתמשים במקווה עושים את דרכם דרך המדשאה ישירות לכניסה, באופן שפוגם במראה הכללי של המדשאה ובעבודות הפיתוח והגינון. לאורך זמן, ועם בוא הגשמים, האזור נהיה בוצי והפך למטרד למשתמשים במקווה (סעיף 27 לתצהיר תודוריקה). בשל בקשת העיריה כי הדבר יטופל על ידי הנתבעת, ובשל ההיקף הנמוך של העבודה שלא הצדיק הוצאת מכרז בגינו, פנתה הנתבעת לחברת גלנור וביקשה כי תתקין ריצוף. גלנור נענתה לבקשה וביצעה את העבודה. לטענת הנתבעת, וכפי שמר תודוריקה מסר על כך בתצהירו ובעדותו, היוזמה לפנות לתובעת ולבקש ממנה לשלם לגלנור מתוך תקציב כביש 20 הייתה של תודוריקה. בסעיף 31 לתצהירו כתב מר תודוריקה: "אדגיש כי הוצאת ההודעה לתובעת לא נעשתה בהוראת מר אלכס ויסמן או כל אדם אחר במוריה".
85. הנתבעת אינה חולקת על כך שמדובר בהתנהלות לא תקינה (סעיף 14 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת מציינת כי בסופו של יום, ומאחר ולא היה תקציב פתוח לפרויקט המקווה, עלות העבודה לא שולמה לגלנור (סעיף 449 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת, כי העבודה שגלנור התבקשה לעשות הייתה חיונית והיא בוצעה על ידי גלנור. לטענת הנתבעת, "לא הוכח, כלל ועיקר, מה בין מנכ"ל מוריה לבין הדבר; מה בין הנטען לבין "שחיתות" נוראית שהתגלתה; ומה בין הדברים לבין סיום ההתקשרות בין מוריה לתובעת" (סעיף 452 לסיכומי הנתבעת).
86. ניתן לסכם את הדיון בפרשת המקווה ולומר, כי הדרישה שהופנתה אל התובעת לא הייתה ראויה והסירוב שלה לשלם לגלנור היה מוצדק. אין חולק על כך, שלא ניתן לחייב את משרד התחבורה בגין עבודות שבוצעו עבור עיריית ירושלים. עם זאת - ומבלי להקל ראש בחוסר התקינות והחוקיות שבדבר - אין מדובר במקרה בו ויסמן או מי מעובדי הנתבעת ביקשו להיטיב עם עצמם, אלא במצב אשר ביסודו עמדה כוונה להיטיב עם משתמשי המקווה, הגם שהדרך לעשות זאת הייתה מוטעית ושגויה. שאלה אחרת היא, כאמור, האם סירובה של התובעת להיענות לדרישה שהופנתה כלפיה, הביאה להפסקת ההתקשרויות עמה.