29. תמו שני החלקים המרכזיים של הדיון בערעורים – החלק הקנייני והחלק הנזיקי. מעבר לשני חלקים אלה העלו חלק מהצדדים סוגיות נוספות, מצומצמות יותר. באלה נכריע כעת.
עוגמת נפש. יורשי המנוח טוענים כי יש לפסוק לזכותם במסגרת הערעורים סך של 200,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. פסיקה כזו מתבקשת, לשיטתם, לנוכח קבלת התביעה. לאחר בחינת כתבי הטענות שהוגשו בבית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין ערעור זה להידחות. ראשית, מסופקני אם עמדו יורשי המנוח בנטל ההוכחה המוטל עליהם, גם ביחס לפיצויים בגין עגמת נפש. בל נשכח כי מדובר בקרקע שייעודה חקלאי, ושליורשי המנוח לא היה קשר מעשי אליה במשך עשרות שנים – נתון המשפיע על עוגמת הנפש הנטענת. זו אינה צומחת בהכרח באופן אוטומטי ובסכום משמעותי בכל מקום שבו נגרם נזק בספירה המסחרית. שנית, דין הערעור בנושא זה להידחות גם מטעם אחר.
בכתב התביעה המתוקן שהגישו יורשי המנוח חולק פרק הסעדים לשני חלקים. חלק אחד כלל שילוב של סעד הצהרתי, צו עשה ופסק דין כספי. במסגרת חלק זה ביקשו יורשי המנוח לקבוע כי המקרקעין נותרו בבעלותם, כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ישונה בחזרה כך שהמקרקעין יירשמו על שמם, וכי יפוצו בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בסך של 200,000 ש"ח. חלק שני כלל סעד חלופי, המורכב כולו מתשלום כספי בן 2,500,000 ש"ח "בין הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לתובעים מ'מכירת' הנכס", וסכום נפרד בסך של 100,000 ש"ח בגין הוצאות משפט (סעיף ח לכתב התביעה המתוקן). גם בסיכומים שהגישו יורשי המנוח בבית המשפט המחוזי לא נדרש סעד כספי נפרד של פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת החלופה של נזקים בגין מכירת הנכס. בוודאי לא בסכום גבוה יחסית של 200,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי פסק
--- סוף עמוד 48 ---
לזכות יורשי המנוח פיצוי כספי בהתאם למלוא שווי הנכס שנמכר, כפי שהוערך בחוות דעת השמאי שהגישו יורשי המנוח. בנסיבות אלה סבורני כי השילוב בין הסכום הסופי שנפסק, האופן שבו נדרש הסעד בכתבי הטענות והעובדה שמדובר בקרקע חקלאית שליורשי המנוח לא היה קשר ממשי אליה – אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, ובוודאי שאינו מצדיק פסיקת סך נוסף של 200,000 ש"ח לטובת יורשי המנוח.
הוצאות משפט. לטענת יורשי המנוח ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו לזכותם – בסך כולל של 60,000 ש"ח – נמוכים מדי, במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. מן העבר השני, רשם המקרקעין מלין על כך שחיוב ההוצאות נעשה ביחד ולחוד ביחס לארבעת הגורמים שלחובתם נפסקה האחריות – המשיב, מערערים 1 ו-2 ורשם המקרקעין.
בנסיבות העניין מצאתי לקבל את שני הערעורים בנקודה זו באופן הבא: דומה כי אכן נפסק לזכותם סכום המצדיק התערבות מסוימת מצד ערכאת הערעור, גם לפי אמות המידה המחמירות שנקבעו לעניין זה בפסיקה. זאת בשים לב לתוצאת ההליך בבית המשפט המחוזי, שבו הוענק להם הסעד החלופי שביקשו באופן כמעט מלא; להוצאות שהוצאו; ולגובה האגרה ששולמה. בית המשפט המחוזי פסק סכום כולל של הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בנסיבות העניין אף אני אאמץ דרך זו. הייתי מקבל אפוא את הערעור בנקודה זו כך ששכר טרחת עורכי הדין והוצאות המשפט שנפסקו לטובת יורשי המנוח בהליך קמא יעמדו על סך כולל של 100,000 ש"ח תחת הסכום של 60,000 ש"ח שנקבע בבית המשפט המחוזי. אשר לאופן חלוקת ההוצאות – נראה כי יש צדק בעמדתו של רשם המקרקעין, לפיה כל הנושאים באחריות על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הם בגדר "יחידות אחריות" עצמאיות, באופן שאינו מצדיק את הטלת תשלום ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין ביחד ולחוד. הייתי מציע אפוא כי המשיב, רשם המקרקעין, מערער 1 ומערער 2 יישאו בהוצאות ובשכר הטרחה של יורשי המנוח בהליך קמא לחוד, ולא ביחד ולחוד, בחלקים שווים.
30. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעורים ביחס למרבית הסוגיות שהועלו. חריגים לכך – אופן חלוקת האחריות בין המעוולים השונים, כמפורט בפסקה 26 לחוות דעתי; סכום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין שנפסק לטובת יורשי המנוח בהליך קמא, שיעמוד על סך כולל של 100,000 ש"ח; ואופן הנשיאה בהוצאות אלה – לחוד ולא ביחד ולחוד. אשר להוצאות הצדדים ושכר טרחת עו"ד בערעורים הנוכחיים: לנוכח התוצאה ונסיבות המקרה, הייתי מציע כי לא ייעשו הוצאות לחובת
--- סוף עמוד 49 ---
המערערים שחלק מהנקודות בערעורים הוכרעו לטובתם – יורשי המנוח, מערערים 1 ו-2 ורשם המקרקעין. מכיוון שהמשיב לא הציג למעשה התנגדות למרבית הסוגיות שנדונו בערעור, הייתי פוטר גם אותו מתשלום הוצאות. התוצאה היא כי בנסיבות העניין הייתי מציע לחבריי, גם בהינתן ההתערבות בנושא ההוצאות בהליך קמא, כי כל צד בערעורים יישא בהוצאותיו, וכי לא ייעשה צו להוצאות ולשכר טרחת עו"ד בערעורים.
ש ו פ ט
השופט מ' מזוז:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט נ' הנדל ולעיקרי נימוקיו.
אף אני, כחברי, נוטה לדעה כי סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר) קובע "תקנת שוק" ביחס למכירה על ידי רשות. ואולם, משהמחלוקת בספרות שהציג חברי בחוות דעתו לגבי הגישות השונות לפירושו של סעיף 34א לא הועלתה על ידי הצדדים, וממילא לא התלבנה בבית משפט קמא ובכתבי הטענות ובדיון בעל-פה לפנינו, איני רואה מקום להכריע בה במקרה דנן; זאת במיוחד כאשר אין להכרעה זו נפקות אופרטיבית לענייננו, שכן לכל הדעות חלה תקנת שוק, או מעין תקנת שוק, על מכירה על ידי רשות, בין במישרין מכוח הוראות סעיף 34א לחוק המכר כאמור ובין מכוח היקש מהוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וסעיף 34 לחוק המכר, לפי הענין.
אני שותף גם להערותיו של חברי בפסקה 16 לחוות דעתו, לענין יחסי הגומלין שבין רשם ההוצאה לפועל לבין רשם המקרקעין ואשר לצורך בהסדרתם. המקרה דנן אכן מדגים היטב את ההכרח בתיאום נוהלי הבדיקה בין שני הגופים.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין:
--- סוף עמוד 50 ---
א. מצטרף אני לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט הנדל, ואוסיף מעט משלי. בטרם אמשיך, וחרף העובדה שבנקודות אחדות שינינו מפסק הדין קמא, ראיתי לנכון לציין את מאמץ השופט קמא בפסק דינו בסוגיה המורכבת, שבה התמוטטו בזו אחר זו כל חומות ההגנה על קניינו של אדם אשר גזלנים עטו על רכושו.
ב. ראשון ראשון ואחרון אחרון. חברי ראה לטוב לפניו – וכראוי בעיניי – להכריע (בפסקה 9) בשאלת מעמדו של סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968, שנחקק בתשל"א. הוא מציע לקבוע כי סעיף זו יוצר "מעין תקנת שוק", בהמשך לזו החקוקה מפורשות בסעיף 34 לחוק זה. דעתי כמותו. לשיטתי, וברוח האסמכתאות המובאות על-ידיו (בפסקה 8), חרף הקושי הלשוני עליו מצביע חברי, אכן עסקינן בתקנת שוק.
ג. תימוכין מובהקים לכך אני מוצא בהצעת החוק (הצעת חוק המיטלטלין (הוראות משלימות), הצעות חוק תש"ל, 164), שנוסח הסעיף שהוצע שם מקביל לסעיף שנתקבל לבסוף בחקיקה, למעט שינוי לשוני קל ותוספת של "זכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי". נאמר שם מפורשות במבוא לדברי ההסבר, לאחר שמובא סעיף 34, כלהלן: "החוק המוצע מתקין תקנת שוק נוספת (הדגשה הוספה – א"ר), והיא ההגנה לקונה נכס מרשות מוסמכת על פי דין, כגון קניית נכס בהוצאה לפועל או מרשויות המכס, אולם הוראות אלה אינן דנות במקרה שהמוכר היה בעל הנכס והתקשר בשתי עסקאות נוגדות לגביו...". עוד נאמר (עמ' 169), בדברי ההסבר לסעיף עצמו, לעניין מכירות על-ידי הוצאה לפועל ורשויות המכס, כי "המטרה היא שאנשים יוכלו להשתתף כקונים במכירות אלה, בלי לחשוש מזכויות עדיפות במטלטלין. יחד עם זאת הובטחו זכויות צד שלישי בפדיון שנתקבל מן המכירה" (במלים אלה הכוונה לתוספת סעיף 34ב)). ועוד נאמר "ההוראה האמורה היא מעין תקנת שוק נוספת, שמקומה ליד סעיף 34 לחוק המכר..." (הדגשה הוספה).
ד. הנה איפוא לפנינו עדות נחתומי ההצעה על עיסתם, והדברים מדברים בעדם, ותואמים את הנמקת חברי. הם מתישבים בעיניי גם עם השכל הישר והשאיפה לודאות מירבית, מבלי לפגוע בפרשנות אחרת שכבודה עמה. דומה, כי האדם הרוכש מרשות יוצא מהנחה "אינטואיטיבית" של רכש "נקי", וראוי לצמצם ככל הניתן את "זיהומי הרקע", פרט למה שעשה המחוקק מפורשות. דומני שדרך זו עדיפה על פרשנות של
--- סוף עמוד 51 ---
היקש מסעיף 34 לחוק וכן מסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; בכל זאת זו דרך המלך.
כללם של דברים, לפנינו "תקנת שוק" שכך ראוה יוזמי התיקון לחוק, וגם אם יש בנוסחה סרבול-מה, זו היא התוצאה הנראית גם לי נכונה.
ה. על כונסי הנכסים: חברי השופט הנדל הטעים (פסקה 11) את אחריותם של כונסי נכסים, ממלאי תפקיד מטעם בית המשפט (פסקה 15). ידי תיכון עמו להטעים את אחריותם המיוחדת כ"קציני בית המשפט"; חברי איזכר את פסק דיני בע"א 8410/06 נקש נ' בנק לאומי [פורסם בנבו] (2008). נאמר שם (פסקה ט"ז)
"... כי כונס הנכסים אינו סוכנו או שלוחו של הנושה אשר הציע או ביקש את מינוייו, ולפיכך מחויבותו היא כלפי בית המשפט, ולא כלפי מי מבעלי הדין... וכיון שכונס הנכסים הוא קצין בית המשפט ופועל בשמו, עליו למלא את תפקידו באופן אובייקטיבי, תוך נאמנות למשימה שהטיל עליו בית המשפט, בנוסף לחובות האמון והזהירות כלפי הזולת לסוגיו, נושים ואחרים".
וראו האסמכתאות שם. המשמעות היא, וראוי כי תילמד על-ידי המתמנים לכנוס נכסים (ראו על דרך הכלל ע' מאור וא' דגני על כונס נכסים (2015) שהזכיר חברי), כי עליהם למלא חובתם בקפדנות ובזהירות יותר מאשר אילו היה מדובר בנכס שלהם עצמם. הנאמנות בה הם מחויבים היא רבת משמעות ואחריות (ראו בהיקש בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות [פורסם בנבו] (2010), פסקאות ז'-י"ב לחוות דעתי). צר לי לומר, כי המקרה דנא הוא דוגמה שאינה טובה לעמידה ראויה בכך.
ו. אשר לרשם המקרקעין ולחובתו; ראשית, עלי להטעים, כי בנושא דנא ליבת הסמכות המקצועית והמשפטית וגרעינה נתונים לרשם המקרקעין, שכן במקרקעין – תחום מומחיותו הסטטוטורי והמעשי, על אוצר הידע שלו – אחריותו ושליחותו הם עיקר, ועל כן מחובתו לבדוק היטב עסקאות הבאות לפניו שעניינן קניינו הקרקעי של אדם; אך לעתים לוקות רשויות (והדברים נאמרים על דרך הכלל) בגישת "סמוך", "יהיה בסדר", בנוסח הישראלי. מה שנגלה במקרה דנא, מבלי שאשליך מעבר לכך, היתה תמונה בעייתית. קשה גם להלום, בכל הכבוד, את הטענה כי אין הרשם צריך להרהר מכל וכל אחרי ראש ההוצאה לפועל בלא נסיון בירור מקום שברי כי הדבר נחוץ; גם אם אפשר להבין את יראת הכבוד הנורמטיבית והמהותית מפני החלטות רשות מקבילה, הנה במקום שעל פניהן נחוצות הבהרות בטרם רישום מקרקעין, שהוא כאמור
--- סוף עמוד 52 ---
ליבת עבודתו של הרשם. יש בסופו של יום לאחוז את השור בקרניו, ולהפעיל את השכל הישר: כשעולה סימן שאלה, יש לבררו, ואין לערוך שינויים בקניינו של אדם, זכות יסוד, בלא בירור זה. חברי השופט הנדל קורא (פסקה 16) לגיבוש נהלי ממשק בהקשר זה בין הרשויות, אך מזכיר גם חששות סרבול. לא בשמים היא, ויש מרחב אפשרויות שניתן לחשוב עליהן לממשק הגיוני. התוצאה צריכה להיות, מניעתה של "נפילה בין הכסאות", ותחת אקראיות של בדיקה "מעבר לנדרש", צריך שבדיקת סימני שאלה תהא מוסדרת. מצטרף אני איפוא לתוצאה שהגיע אליה חברי, המטילה אחריות מסוימת על הרשם. לטעמי מנהל אגף הרישום והסדר המקרקעין, הממונה הארצי במשרד המשפטים, צריך לעמוס על שכמו את משימת הפקתם של הלקחים שמעלה תיק זה, לרבות חוזר הדרכה ללשכות המרשם. ואזכיר: במקרה של ספק אצל הרשם, עליו לפנות לייעוץ משפטי, הזמין לו בשפע. לעניין רשויות המדינה ותפקודן או אי תפקודן הנכון בהקשרי תביעות ראו בין השאר רע"א 3456/13 חברת חשמל נ' שליידר [פורסם בנבו] (30.8.17), פסקאות ע"ז-ע"ח; ועוד אביא מדבריי ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (19.1.17) (אמנם במיעוט) (פסקה מ"ה) האחריות לכך שהמידע הרלבנטי יעבור בצינורות הנכונים במדינה פנימה רובצת על המדינה כגוף, וככל שהיא מתרשלת בכך, עליה לשאת בתוצאות".
ז. דברי חברי לעניין מעוולים יחד ולחוד מקובלים עלי. גם כאן יועץ טוב כדי לערוך הבחנה נכונה הוא השכל הישר וההיגיון; ככל שהתוצאה לעניין הסיכון הצפוי היא פרי "עמלם" או מחדליהם של כולם, ישאו בה נורמטיבית יחדיו. ער אני לכך שבבואנו לחלוקת הנזק, יש להטעים, וכך גם בענייננו שלנו, כי זו אינה חייבת להיות שויונית – יתכן מצב שבו בשל חדלות פרעון של אחד המעוולים יגדל המוטל על האחרים, אך הימנעות מכך עלולה לפגוע בקרבן העוולה, ובמאזן – זכותו גוברת.
ח. חברי השופט הנדל איזכר את פסק הדין בע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ [פורסם בנבו] (2014), שאף שם נגזלה דירה בתרמית על-ידי נוכלים, אך בפסק הדין הושבה לבעליה ולא הוחלה תקנת שוק, וראו הדיון שם; אולם בנידון דידן הנסיבות שונות.
ט. סוף דבר, אצטרף לחברי כאמור.
המשנה לנשיאה (בדימ')
--- סוף עמוד 53 ---
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, ט"ז באלול התשע"ז (7.9.2017).
המשנה לנשיאה(בדימ')
ש ו פ ט
ש ו פ ט