26. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב יישא ב-40% מהנזק, מערער 2 יישא ב-35% מהנזק, מערער 1 יישא ב-15% ממנו ואילו רשם המקרקעין יישא ב-10% ממנו. סבורני כי חלוקה מעין זו אינה מבטאת במידה הדרושה את אחריותו היחסית של המשיב לנזק שנגרם. כלל הוא כי במישור היחסים הפנימי, בין המעוולים עצמם, יישא כל מעוול בחלק היחסי לפי מידת תרומתו לנזק, בהתאם למבחן האשמה המוסרית הטמונה בהתנהגותו (ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 796 (2003); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803, פסקה 45 (2007)). כחלק מכך, נכון להתייחס לחלקם של המעוולים השונים ביחס לשני ראשי הנזק שנגרמו ליורשי המנוח – מכירת המקרקעין ותשלום שליש לידי המשיב, ותשלום שני שליש לידי המתחזה. בניגוד לבית המשפט המחוזי, ציינתי כי הנזק ניתן לחלוקה אך יש קשר בין שני החלקים לפי כללי ריחוק הנזק. בראייה זו, למשיב חלק הארי בנזק של מכירת המקרקעין לשם פרעון השטר המזויף. ראש נזק זה היווה כשליש מדמי המכר שהתקבלו עבור המקרקעין. אמנם גם ליתר המעוולים אחריות לנזק זה, אולם חלקם הכולל קטן במידה משמעותית מזה של המשיב.
--- סוף עמוד 40 ---
התמונה שונה מעט בכל הנוגע לראש הנזק השני, שעניינו תשלום שני שלישים מדמי המכר לידי המתחזה. גם כאן אשמו של המשיב משמעותי יותר מחלקו של כל מעוול אחר, בהיותו הגורם המרכזי שהוביל למכירת המקרקעין לשם קבלת חלק משווים במרמה. עם זאת, גם למערער 2 אשם משמעותי ביחס לראש נזק זה. מעשיו הם שהובילו באופן ישיר למסירת הכסף לידי המתחזה. בכך אין להתעלם גם מחלקם של רשם המקרקעין ומערער 1. אולם סוף כל סוף חלקם באחריות קטן יותר מזה של מערער 2, ובוודאי מזה של המשיב. אשר ליחס ביניהם, מסכים אני עם ערכאה קמא כי חלקו של מערער 1 אמור להיות גבוה יותר מזה של רשם המקרקעין. הראשון חשד שהמקרקעין נמכרים ללא ידיעת בעליהם והסתיר מידע זה מראש ההוצאה לפועל, ואילו רשם המקרקעין, הגם שקינן בליבו חשד שלא נערכו כל הבירורים המתאימים – פעל לפי צו מפורש של ראש ההוצאה לפועל.
בטרם נציג את חלוקת האחריות, נזכיר שוב כי גובה הפיצוי שנפסק לזכות יורשי המנוח נגזר משווי המקרקעין, ולא מהסכום שהתקבל עבורם בהליך ההוצאה לפועל, שהוא נמוך יותר מהסכום שהיה מתקבל עבור המקרקעין בשוק החופשי. לכן, הסכום שחולק לעיל לשליש ולשני שלישים נמוך מסכום הנזק שנגרם בפועל ליורשי המנוח, והוא אינו מייצג במדויק את גובה הנזק שגרם כל אחד מן המעוולים. עם זאת, היחס בין הסכומים שנגנבו מסייע לחלק באופן רעיוני את האחריות לשני האירועים הנפרדים שהובילו בסופו של דבר לנזק הכולל, שבגינו יש לפצות את יורשי המנוח באופן מלא. לפיכך הדגש בכל הנוגע לאופן חלוקת האחריות הוא על היחס בין הסכומים.
כלל השיקולים שהוזכרו מובילים לתוצאה הבאה: כל המעוולים חבים בנזקי יורשי המנוח ביחד ולחוד. אשר לאופן חלוקת האחריות בין המעוולים עצמם, חלקו של המשיב ביחס לגובה הנזק כולו יעמוד על 55%; חלקו היחסי של מערער 2 לאחריות יעמוד על 30%; מערער 1 יחוב ב-10% מגובה הנזק; רשם המקרקעין יישא ב-5% מהנזק.
27. יכול השואל לשאול, בעקבות אופן חלוקת האחריות, את השאלה הבאה: האם חיוב המשיב – שהורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה – בכחצי מהאחריות לנזק בלבד עולה עם שורת ההגינות? בנסיבות המקרה שלפנינו השאלה אינה מעוררת קושי מיוחד, שכן נקבע כי המשיב קיבל במרמה רק שליש מדמי מכר המקרקעין. יתר הסכום הופקד בידי כונס נכסים, והיה אמור להיות משולם לבעל המקרקעין. הסכום שבו חויב המשיב –55% מהנזק שנגרם – עולה במידה משמעותית על הסכום ששלשל לכיסו.
--- סוף עמוד 41 ---
החוטא אינו יוצא נשכר. אך במישור העקרוני עדיין ניצבת שאלת אחריותו של גנב, גזלן או רמאי, במקרים שבהם קיימת חפיפה מלאה או כמעט מלאה בין הסכום שהגיע לידיו לבין שיעור הנזק שנגרם. האם במקרה כזה, בו קיימים גם מעוולים נוספים שהתרשלו, יכולה חלוקת האחריות להיות כך שחלקו של הגזלן יהיה נמוך מן הסכום שהגיע לידיו? בית המשפט המחוזי התייחס לשאלה זו, והתשובה שהציע שונה מתשובתי. לפיכך, ובשל הפן העקרוני שבעניין, אתייחס כעת לסוגיה זו.
הסוגיה הנדונה התעוררה בבית המשפט המחוזי בעקבות טענתו של מערער 1 כי גם אם הוא נושא באחריות – יש לחלקה כך שהמשיב, בין היתר, יישא במלואה. זאת לנוכח פעולות המרמה המכוונות שביצע, המאפילות על אחריותו של מערער 1. טענה זו התבססה על פסק הדין בע"א 1170/91 אפרים בכור נ' יצחק יחיאל, פ"ד מח(3) 207 (1994) (להלן: עניין בכור), שציטט את החלק הבא מע"א 267/58 מרדכי לקריץ נ' אברהם שפיר, פ"ד יג 1250 (1959):
"צריך להיות ברור שקביעת מידת ההשתתפות בין שני מזיקים אינה תלויה כלל וכלל באחריותם כלפי הניזוק. שניים שהם אחראים באחריות הדדית לפצות את הניזוק, ייתכן מאוד שאחד מהם זכאי לדרוש מן השני השתתפות אפילו עד כדי 100%. השתתפות כזאת ניתנת, למשל, לטובת מזיק שאחריותו אינה אלא שלוחית... או סטטוטורית לפי פקודת בתי-החרושת... או לטובת המחזיק קרקע כשהנזק נגרם על-ידי קבלן עצמאי שהתרשל במילוי תפקידו... מן המפורסמות הוא, שמקום שיש מצד אחד אחריות טכנית גרידא או אחריות שהיא למעשה אחריות מוחלטת ללא התחשבות במידת האשמה, ומצד שני יש אחריות שמקורה בהזנחה או בחוסר זהירות, ולא כל שכן אחריות שנובעת מתוך הפרה זדונית של החוק, יכול בית-המשפט, אם הדבר נראה לו לצודק, לקבוע את חלקו היחסי של האחרון באחריות אפילו ב-100%".
בית המשפט המחוזי קבע כי המקרה שלפנינו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים שבהם עוסק החלק שצוטט. חלק זה עוסק במקרים שבהם לצד אחד קיימת אחריות המבוססת על אשם, ואילו לצד השני קיימת אחריות "טכנית", שאינה מבוססת על אשם. במוקד מודל זה השאלה המכריעה היא האם המעוול החפץ בשיפוי מלא נקי מאשם. בענייננו, אחריות כל הצדדים מבוססת על אשם. הדרישה של מערער 1 לקבל שיפוי מלא של 100% מאת המשיב נדחתה, מפני שאחריותו של הראשון אינה עניין טכני. היא מבוססת על חוסר זהירות. אם כך, לפי קביעת בית המשפט המחוזי אין זה מעלה ומוריד
--- סוף עמוד 42 ---
שהמשיב פעל במכוון ובניגוד לדין כדי לשלוח ידו בדמי מכר המקרקעין. ברם, בעניין בכור צוין כי הרשימה שהובאה שם אינה בגדר רשימה ממצה (שם, עמוד 219). פסק דין זה התייחס לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, הרלוונטי למקרנו, אליו נתייחס מיד.
מקרה נוסף בו ניתן לחייב את אחד המעוולים בשיפוי מלא הוא כאשר אחד המזיקים העביר לרשותו, באופן מכוון, ממון או נכס אחר של הניזוק, ואילו אשמת יתר המזיקים נעוצה ברשלנותם בשמירה על הממון או הנכס. מקרנו נכלל בקבוצה זו של מקרים, מפני שאצלנו המשיב הוא גזלן, כהגדרת "גזל" בפקודת הנזיקין, בכל הנוגע לסכום שהגיע לידיו כתוצאה מפרעון שטר החוב המזויף: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם... או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת" (סעיף 52 לפקודת הנזיקין). "מיטלטלין" מוגדרים לפי הפקודה גם ככסף (שם, סעיף 2). התשלום שהתקבל עבור המקרקעין שבבעלות המנוח היה שייך למנוח, ולכן קבלת השיקים במרמה מכונס הנכסים עולה לכדי גזל, כהגדרתו בפקודת הנזיקין, לפחות ביחס לחלק מהצדדים בהליך (רע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ''ד נה(2) 37, 46-43 (2000)). אמנם עילת התביעה שבה אנו עוסקים היא רשלנות, אך קיומה של עוולה זו אינו שולל נסיבות עובדתיות שעליהן חלות גם עוולת הגזל או עוולת התרמית. במקרים המתאימים ניתן להחיל על נסיבות אלה גם את דיני הקניין או את דיני עשיית עושר ולא במשפט. במסגרת כל הדינים והעוולות הללו כלל עקרוני הוא – גם אם ייתכנו חריגים בנסיבות מסוימות – כי הגזלן או הרמאי יחוב בשיפוי מלא של יתר המזיקים, עד לסכום או לשווי הנכס שהגיע לידיו. משמעות הדבר היא כי במישור היחסים בין המזיקים לבין הניזוק כל המעוולים יהיו חייבים ביחד ולחוד כלפי הניזוק (בהנחה שהנזק אינו ניתן להפרדה), אך במישור היחסים הפנימי ביניהם ניתן יהיה לחייב את הגזלן או הרמאי לשפות את יתר המזיקים, עד מלוא הסכום שנגזל. כלל זה עולה מלשון פקודת הנזיקין ותכליתה גם כאשר מדובר בעוולת הרשלנות. אבאר את עמדתי.
28. נפתח את הדיון בהדגמת הקושי העולה מעמדתו של בית המשפט המחוזי. נניח, לשם פישוט הדברים, כי האחראים לנזקי יורשי המנוח היו המשיב ורשם המקרקעין, וכי נגרם נזק של 100 שקלים. המשיב נמצא אחראי ל-90% ורשם המקרקעין ל-10% מסך הנזק, לפי אשמתם המוסרית וחלקם במסכת הרשלנות. נניח עוד כי המשיב מסוגל לפרוע את כל חובותיו. במקרה כזה, ולפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יזכו יורשי המנוח לפיצוי מלא, בסך של 100 שקלים. 90 שקלים ייגבו, בסופו של דבר, מהמשיב, ואילו 10 שקלים ייגבו מרשם המקרקעין. רשם המקרקעין לא יוכל לתבוע
--- סוף עמוד 43 ---
פיצוי או השבה של 10 שקלים מהמשיב, מאחר שהאחריות על 10% מהנזק אינה אחריות "טכנית". התוצאה הסופית היא כי מצב יורשי המנוח חזר לקדמותו, מצבו של רשם המקרקעין הורע ב-10 שקלים ביחס למצבו קודם לאירוע המרמה, ואילו החוטא יוצא נשכר ב-10 שקלים, כרווח נקי. מכיוון שהודעת צד ג' שהגיש רשם המקרקעין נגד המשיב נדחתה, לא יהיה בידו לתבוע את השבת הסכום. חוסר הצדק בדוגמא זו זועק. המרוויח הגדול מכל האירוע הוא דווקא הגזלן – כאן המשיב, שהורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. תוצאה כזו לא רק שאינה צודקת, אלא אף נותנת תמריץ חזק לביצוע מעשי מרמה. ננסה לגלות מהו מקור התוצאה בדוגמא זו:
הקושי אינו טמון במישור היחסים שבין הניזוק למעוולים. במישור זה אין כל פגם בכל שהאחריות לנזק היא ביחד ולחוד. מצב כזה מבטיח את יכולתו של הניזוק לגבות את מלוא הנזק מרשם המקרקעין, אם המשיב לא יוכל להחזיר את חובו או ייעלם מבלי להותיר עקבות. תוצאה זו רצויה, שכן רשם המקרקעין התרשל ואלמלא התרשלותו לא היה נגרם לניזוק כל נזק. במצב כזה ראוי יותר "לגלגל" את מלוא הנזק על הרשם, ולא על הניזוק. כאמור, עמדת הפסיקה היא כי בתחרות בין הניזוק תם הלב לבין מעוול שהתרשלותו גרמה לנזק, גם אם אחריותו חלקית – הניזוק גובר, בבחינת הרע במיעוטו. דומה, אם כן, שהבעיה בדוגמא מצויה במישור היחסים שבין המזיקים עצמם. לו היה רשם המקרקעין זכאי לשיפוי מאת המשיב בגין 10 השקלים ששילם לניזוק – היה מצבם של כל הצדדים שב לקדמותו. הניזוק סבל נזק של 100 וקיבל פיצוי של 100; ברם – וכאן השוני – המשיב קיבל במרמה 100 שקלים מאת הניזוק, והוא מחוייב להחזיר את כל ה-100. אם נשא רשם המקרקעין בתשלום הסכום כולו – ישפה המשיב לרשם המקרקעין במלוא הסכום. כך החוטא אינו יוצא נשכר. תוצאה כזו הייתה מתקבלת גם אם הניזוק היה תובע רק את רשם המקרקעין בנזיקין על דמי הנזק כולו, ולאחר מכן היה רשם המקרקעין תובע מהמשיב את כל הסכום שנאלץ לשלם לניזוק.
הובאה דוגמא כדי להמחיש את הקושי בעמדת בית המשפט המחוזי. ודוק, בשלב זה עסקינן ביחסים הפנימיים בין מעוולים החבים על אותו נזק. ראוי בשלב זה להציג את המקור בדין לחלוקה זו. סעיף 84(ב), העוסק בשיפוי בין מעוולים שונים החייבים על אותו נזק, קובע בין היתר כך:
"בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק;
--- סוף עמוד 44 ---
בית המשפט מוסמך... להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".
מכאן, במצב בו מוגשת תביעת נזיקין נגד כל המעוולים ביחד, בית המשפט מוסמך לחלק את האחריות בין המעוולים השונים במסגרת אותה תביעה. חלוקה זו נעשית לפי "הצדק והיושר", ובגדרה ניתן להורות על שיפוי מלא בנסיבות המתאימות. טרם נתייחס למבחן החלוקה, נעיר הערה דיונית: לנוכח המנגנון הקבוע בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, הדרך הדיונית היעילה ביותר להגיע לתוצאה האמורה בדוגמא שהובאה אינה הגשת מספר תביעות בעילות שונות או הודעות צד ג'. כלל מושרש הוא כי במסגרת אחריותם של כמה מעוולים בתביעת נזיקין אין בדרך כלל צורך במשלוח הודעת צד שלישי, שכן סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך ממילא את בית המשפט לחלק את האחריות בין המעוולים השונים (עניין וגנר, פסקה 35; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 423 (1988)). הפתרון היעיל ביותר אפוא בדוגמא שהובאה הוא להכריע באופן חלוקת האחריות של כל המעוולים במסגרת תביעת הנזיקין שהוגשה, לפי הקריטריון הקבוע בסעיף 84.
נשוב לשאלה המהותית – מתי תחול הדוקטרינה של שיפוי מלא לפי סעיף 84. כאמור, הסעיף מורה לבית המשפט לשקול כללים של צדק ויושר, ובהתחשב במידת אחריותו של אדם לנזק – ובהתאם מוסמך להורות שהשתתפותו של אחד מהמעוולים תהא עד כדי שיפוי מלא. הבעתי את עמדתי כי נכון לחייב את הגזלן לשפות באופן מלא את מי שאיפשר את הגזלה ברשלנות. בדוגמא שהובאה, עולה כי תוצאה אחרת עלולה להביא לכך שהגזלן יתעשר על חשבונו של הנגזל או של גורם אחר. העמדה בדבר חיוב הגזלן באופן מלא עולה מהדין, מפורשת בספרות ובמשפט המשווה, וגם בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא לה יסודות מסוימים.
פרופ' דניאל פרידמן ועו"ד אלרן שפירא בר-אור מביאים בספרם דוגמא שבה אדם מסר נכס לשומר. האחרון התרשל בשמירה על הנכס, וכתוצאה מכך הנכס נגנב. בהנחה שהשומר והגנב נתבעים בנזיקין, שניהם יהיו אחראים כלפי אותו נזק. הואיל וכך, האחריות כלפי בעל הנכס היא ביחד ולחוד, שכן מדובר בנזק שאינו ניתן להפרדה. במקרה כזה, חלוקת האחריות בין הגנב לבין השומר – בנבדל מהניזוק – היא שהשומר זכאי לשיפוי של מאה אחוזים מאת הגנב (שם, עמוד 408). כאמור, תוצאה זו מושגת מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין, בגדרו השומר יזכה לשיפוי מלא. זוהי תוצאה ראויה, בהינתן כי החלוקה מתחשבת במידת אחריותו של האדם לנזק. כמובן, הן השומר והן
--- סוף עמוד 45 ---
הגזלן אחראים לנזק. אך בכל הקשור למידת אחריותם – אין להשוות ביניהם, שהרי הגזלן אחראי באופן אחר בשל מעשהו המכוון. לכך יש להוסיף כי בענייננו הכסף – שמולו ניצב הנזק שנגרם – הועבר לכיסו של הגזלן. לכן מקרה זה אינו מעורר קושי. יושם אל לב כי הגם שניתן היה לחייב את המשיב מכוח עוולת הרשלנות, אין הדבר עומד בסתירה לבחינת מעשיו על פי העובדות שהוכחו – מעשה גזל – בבוא בית המשפט ליישם את סעיף 84 בעת החלוקה בין המעוולים.
בראי הדין המשווה, פרופ' פרידמן ועו"ד שפירא בר-אור מציינים שבדין הגרמני מגיעים לתוצאה זהה בדרך אחרת – ראיית השומר, לאחר ששילם את דמי הנזק, כמי שזכה בעילת התביעה נגד הגנב. במקרה כזה תביעת השומר נגד הגנב אינה תביעת שיפוי מכוח הדוקטרינה הנזיקית של שיפוי בין מעוולים, אלא תביעת תחלוף (סוברוגציה) קניינית. גם הדין האנגלי משתמש בדרך דומה (שם). לטעמי, גישה כזו עשויה להשתלב עם הוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין. הגם שמצויים אנו בפקודה זו, הסעיף מתייחס לשיפוי – להבדיל מפיצוי – מונח שבמבט ראשון מזכיר הסדרים של דיני הביטוח.
בפסיקת בית משפט זה לא נדונה אמנם סוגיה זו באופן המפורש שבו היא עולה במקרה שלנו, אך גם בפסיקה הקיימת ניתן למצוא תימוכין לאמור. בע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ''ד נו(2) 344, 362-361 (2001) הביע השופט י' אנגלרד את דעתו כי בעוולת הגזל לא תישמע מפי הגזלן טענה של אשם תורם:
"ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנדון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים. טענה מעין זאת יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולחלופין, מכוח המבחן להפחתת פיצויים במסגרת הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין".
בעניין אחר נדונה דווקא עוולת התרמית (ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.2012)). בעניין זה קיבל אדם בפעולת מרמה מכוונת מאת המדינה סכומי כסף גבוהים. בבית המשפט המחוזי נקבע כי למדינה אשם תורם בשיעור של 50%, אך בבית משפט זה הסכימו כל שופטי ההרכב – השופטים ח' מלצר, א'
--- סוף עמוד 46 ---
רובינשטיין ואנוכי – כי בנסיבות מעין אלה, הכלל הוא כי אשמו התורם של קרבן התרמית לא יוכל לפטור את הרמאי מאחריות למלוא הסכום שהועבר לידיו במרמה. כמובן, פסקי הדין העוסקים באשם תורם אינם זהים למקרה שלנו. שם מדובר בדחיית טענת אשם תורם של הנגזל או קרבן התרמית, ואילו אצלנו ב"אשם תורם" של מעוול אחר, שאיפשר לגזלן לגזול את הנכס; שם מדובר בעוולות הגזל והתרמית ואילו אצלנו הוגשה התביעה בעילה של רשלנות. עם זאת, אותו היגיון חל ביסוד הניתוח של כל המקרים. ההנחה היא שקיים קושי בטענת הגזלן או הרמאי כי יש לפטור אותו באופן מלא או חלקי מהשבה מפני שהגזילה התאפשרה בזכות התרשלות של גורם אחר. תוצאה זו נובעת משיקולי צדק ושיקולי הרתעה, תוך התייחסות לקשרים השונים בין המעורבים השונים באירוע.
יישום האמור לעיל על ענייננו מוביל, לכאורה, לקביעה כי על המשיב לשפות באופן מלא את יתר המעוולים עד לגובה הסכום שהגיע לידיו. לאמיתו של דבר שאלה זו מורכבת אף יותר. כדי להדגים את הקושי, נניח כי גזלן גוזל משומר מכונית ומוכר אותה במחיר הפסד. הגזלן והשומר חייבים בנזיקין ביחד ולחוד כלפי בעל המכונית, אולם ביחסים ביניהם ניתן לשאול האם הגזלן צריך לשפות את השומר באופן מלא ביחס לסכום שהגיע לידיו בלבד, או ביחס לשווי המכונית כולה (לדיון בסוגיה זו ראו פרידמן ושפירא בר אור, עמודים 706-705). אצלנו עולה מן הנתונים שהמקרקעין נמכרו במחיר הפסד ביחס לשווים, ולכן ניתן להתלבט בשאלה מהו הסכום המדויק שביחס אליו על המשיב לשפות את יתר המעוולים. על פי העמדה שהוצגה שם, כאשר מדובר במעשה גזלה מכוון השיפוי נגזר משווי הנכס, אף אם הגזלן לא קיבל לידיו את מלוא השווי. הואיל ועסקינן בדיני הנזיקין, שבהם הדגש הוא בנזק ולא ברווח שהגיע למזיק – יש הגיון בעמדה זו.
מכל מקום, כל האמור עד כה אינו נדרש באופן מעשי בענייננו. זאת משום שהמשיב עשה מעשה גזילה רק לגבי שליש מגובה הנזק, אך הוא אחראי גם לנזקים נוספים. בנסיבות אלה, כאמור, המשיב חוייב ב-55% משווי המקרקעין בפועל. סכום כזה, המשקלל גם את אחריות המשיב לנזקים שנגרמו כתוצאה מגניבת יתר דמי המכר על ידי מתחזה, עולה לפי כל תחשיב על הסכום שבו נדרש היה המשיב לשפות את יתר המעוולים – יהא זה שליש מדמי המכר, שליש משווי המקרקעין או תחשיב אחר של הסכום שביחס אליו ניתן להגדירו כ"גזלן". לפיכך בנסיבות העניין חיוב השיפוי לפי סעיף 84(ב) מכוח מעשה הגזל של המשיב נבלע בחלק הכולל של אחריותו. לכן, בסופו של חשבון, שאלת חבותו של גזלן בשיפוי יתר המעוולים באופן מלא אינה נדרשת
--- סוף עמוד 47 ---
להכרעה בנסיבות העניין. לצד זאת, לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי, מצאתי לנכון להדגיש כי כאשר מעוול ביצע מעשה גזלה או תרמית, דהיינו העביר לרשותו באופן מכוון ממון או נכס אחר של הניזוק, ואילו אשמת יתר המזיקים נעוצה ברשלנותם בשמירה על הממון או הנכס – נכון יהיה ככלל לחייבו לשפות באופן מלא את יתר המעוולים, בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, עד לגובה הסכום שגזל. זאת מבלי להביע עמדה ביחס לשאלה שהוזכרה לעיל, בדבר אופן חישוב הסכום המדויק.
ה. סוגיות נוספות