21. בית המשפט המחוזי קבע את אחריותם של ארבעה גורמים לנזקי המנוח ויורשיו – מערערים 1 ו-2, רשם המקרקעין והמשיב. בערעור שהגישו שלושת הגורמים הראשונים דנו לעיל, ואילו המשיב לא הגיש ערעור על אחריותו, אף כי בסיכומי תשובתו שב והכחיש את מרבית המעשים שייוחסו לו במסגרת ההליך הפלילי שבו הורשע. נקבע כי במישור החבות כלפי יורשי המנוח חייבים כל הגורמים הללו ביחד ולחוד סך של 2,320,000 ש"ח נכון ליום 27.2.2008 – מלוא ערך המקרקעין לפי חוות דעת המומחה שהגישו יורשי המנוח, שאותה קיבל בית המשפט המחוזי באופן מלא. על הערכת שווי המקרקעין הוגש ערעור מטעם מערערים 1 ו-2, אך לא הוצג כל נתון ממשי המצדיק את התערבותנו בהערכת השווי. במישור היחסים בין המזיקים עצמם נקבע מפתח האחריות באופן זה: 40% לחובת המשיב, 35% לחובת מערער 2, 15% לחובת מערער 1 ו-10% לחובת רשם המקרקעין. שתי סוגיות מרכזיות עולות בענייננו. האחת עוסקת בשאלה האם יש לחייב את המזיקים בענייננו ביחד ולחוד במלוא הנזק. השנייה
--- סוף עמוד 31 ---
עוסקת באופן שבו ראוי לחלק את הנזק בין המעוולים. נדון בסוגיות אלה לפי סדר הצגתן.
ד(5)(א). אחריות משותפת למלוא הנזק או לחלקו?
22. לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין, כאשר כמה מעוולים חבים בגין אותו מעשה – החובה תהיה ביחד ולחוד:
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".
הפסיקה הכירה בשלושה סוגים עיקריים של מצבים שבהם מספר מעוולים גורמים נזק לאותו ניזוק בגדרי אותה מסכת עובדתית: אחד, מצב שבו המעוולים פועלים במשותף, כיחידת אחריות אחת, כגון קבוצה הפועלת יחד או מצב שבו קיימת אחריות שילוחית של גורם אחד על גורם אחר; שני, מצב שבו כל מעוול פועל באופן עצמאי, וגורם לנזק נפרד ומובחן מהנזק שגרמו יתר המזיקים. דוגמא לכך היא מצב שבו שרה ננשכת בידה הימנית על ידי כלבה של רחל, וכעבור מספר שניות ננשכת בידה השמאלית על ידי כלבה של לאה, כאשר רחל ולאה אינן קשורות אחת לשנייה וכך גם שתי הנשיכות; שלישי, מצב שבו כל מעוול פועל באופן עצמאי אלא שנגרם נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. דוגמא לכך היא הסרה רשלנית של קורת תמך ממבנה על ידי ראובן, והסרה רשלנית של קורת תמך נוספת על ידי שמעון. המבנה קורס כתוצאה מהסרת שתי הקורות. מדובר בנזק אחד שלא ניתן לחלקו – קריסת המבנה כתוצאה מהשילוב של הסרת שתי הקורות. לכן יהיו חייבים ראובן ושמעון על מלוא הנזק ביחד ולחוד, למרות שכל אחד מהם פעל באופן עצמאי ולא ידע על פעולת רעהו (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1989); ע"א 8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.8.2012)). החובה ביחד ולחוד היא במישור היחסים בין המעוולים לניזוק. במישור היחסים הפנימי, בין המעוולים עצמם, יישא כל מעוול בחלק היחסי לפי מידת תרומתו לנזק.
שני המצבים הראשונים – מעוולים במשותף ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים – אינם מעוררים קושי רב מבחינה עקרונית. במצב הראשון כל אחד מהמעוולים אחראי לכל הנזק שנגרם, ולכן אין קושי מיוחד בתוצאה של חיוב ביחד ולחוד. במצב השני כל מעוול אחראי על נזק שונה, ולכן אין מקום לחייבו בגין נזק
--- סוף עמוד 32 ---
שלא גרם. המצב השלישי – שבו כל מעוול פועל באופן עצמאי אלא שנגרם נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה – מעורר קשיים, ובמיוחד בפן המעשי, כאשר לא כל המזיקים יכולים לעמוד מבחינה כלכלית בתשלום חלקם היחסי בפיצוי. קושי אחד – חיוב ביחד ולחוד מוביל לכך שחלק מהמעוולים יישאו בתשלום חלקו של המזיק שאינו יכול לשלם, למרות שהם פעלו בצורה עצמאית ולא גרמו לחלקו באירוע הנזיקי. מן הצד השני, אם כל מזיק יישא באחריות לחוד, ולפי חלקו באירוע בלבד – הניזוק יהיה זה שיישא בתוצאות חוסר יכולתו של אחד המזיקים לשלם את הפיצוי. השאלה במובנה הרחב היא אפוא על מי ראוי "לגלגל" את חלקו של המעוול שאינו יכול לשלם את הפיצוי – על הניזוק או על יתר המעוולים.
כאמור, הדין הישראלי הכריע באופן עקרוני כי מוטב שהמעוולים האחרים יישאו בנזק, ולא הניזוק. תוצאה כזו אינה נקייה מקשיים, אך מקובל לראות בה רע במיעוטו (ראו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 49 (25.05.06) (להלן: עניין עירית חיפה); ישראל גלעד "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות" משפטים לו 761, 791-787 (2007) (להלן: גלעד)). התוצאה של העדפת הניזוק על פני יתר המזיקים מוצדקת בראי הצדק המתקן והשבת המצב לקדמותו, שכן רשלנותם של יתר המזיקים הובילה לנזק שנגרם לניזוק. תוצאה זו מוצדקת גם על פי ניתוח כלכלי, הבוחן את אופן פיזור הנזק ואת התמריצים שראוי לתת לצדדים השונים. "גלגול" האחריות אל יתר המזיקים עדיפה בהיבט של פיזור הנזק על פני הטלתה על הניזוק בלבד, וקביעת הכלל של אחריות משותפת מונעת ממזיקים לפעול לשם ערפול היחס שבינם לבין הנזקים השונים (אריאל פורת "אחריות קיבוצית בדיני נזיקין" משפטים כג 311, 386-385 (1994)).
קושי נוסף, הקשור לקושי הקודם שהוזכר, עוסק בשאלה מהם גבולותיו של המצב השני. לשון אחר, מהו המבחן המפריד בין מצב של מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, למצב של מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. התשובה שניתנה לשאלה זו בפסיקה היא כי יש לקבוע מבחן פיזי או חלוקה מוחשית (ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 33-30 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (6.7.2017) (להלן: עניין כלל), והאסמכתאות שהובאו שם). טול את הדוגמה שבה שני כלבים נושכים אדם בשתי זרועות. בהנחה שנגרם נזק לכל זרוע בנפרד, ולא נגרם נזק נוסף המשפיע על הגוף כולו, ניתן לייחס בבירור את הנזק שנגרם ליד הימנית לכלב שנשך יד זו, ואת הנזק שנגרם ליד השמאלית לכלב שנשך יד זו. הפרדה כזו מתאפשרת על פי מבחן פיזי או חלוקה מוחשית. לעומת
--- סוף עמוד 33 ---
זאת, קריסת מבנה כתוצאה משרשרת של פעולות שונות אינה ניתנת להפרדה פיזית בין הפעולות השונות – כולן הובילו לתוצאה אחת, היא קריסת המבנה.
צרתו של המבחן הפיזי היא כי לעיתים הוא מוביל לתוצאות שאינן יעילות או הוגנות. כך למשל במקרה שבו קיימים מזיקים רבים, שלחלקם אחוז שולי בלבד באחריות. הטלת האחריות ביחד ולחוד תוביל למצב שבו מזיק שחלקו באחריות זעום עלול לשאת באחריות של מזיקים שאחריותם משמעותית בהרבה. בספרות הודגם קושי זה על ידי מצב שבו קיימים "מאות מזיקים, וחלקו של כל מזיק הוא שבר אחוז מן הנזק הכולל" (גלעד, עמוד 788). בפסיקת בית משפט זה, שהתייחסה גם לאפשרות של הפרדת האחריות, נקבע כי מזיק הנושא ב-5% מן האחריות אינו נכנס לגדר המקרה החריג שבו יתכן כי הפרדת האחריות ראויה היא (עניין כלל, פסקה 34). בספרות הועלו הצעות שונות, המאפשרות להטיל אחריות לחוד לפי חלוקה רעיונית, גם במצב שבו הנזק אינו ניתן לחלוקה פיזית. אך הפסיקה הכירה בכך שהדין הקיים אינו עולה בקנה אחד עם ההצעות שהוצעו בספרות, וכי שינוי הדין צריך להעשות באמצעות חקיקה (שם, פסקאות 33-30; ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר, [פורסם בנבו] פסקאות 47-46 לחוות דעתו של השופט י' עמית; פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (7.9.2010). בעניין זה שיעור האחריות של המדינה לנזק הועמד על 10%. ראו גם דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 388 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)). אין כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, שכן המקרה שלנו נכנס לגדר המקרים הרגילים, שבהם המבחן הוא פיזי או מוחשי. הקושי במקרנו אינו עקרוני אפוא, אלא יישומי: לאיזה אחד משלושת סוגי המקרים משתייך המקרה שלפנינו?
23. בית המשפט המחוזי קבע כי אין אפשרות להפריד את הנזק שנגרם ליורשי המנוח או לייחסו לנתבע מסוים, ולפיכך יש לראות את כל ארבעת הגורמים כ"מעוולים במשותף". קביעה זו אינה מדויקת, לאור האמור לעיל. חוסר היכולת להפריד את הנזק אינה הופכת את המעוולים לשותפים. בדיקת השותפות של המעוולים היא עניינית – האם פעלו יחד, כחלק מקבוצה, או שיש ביניהם קשר אחר כגון אחריות שילוחית. בענייננו לא קיים קשר כזה, ולכן הגורמים האחראים לנזק אינם מעוולים במשותף, אלא מעוולים בנפרד. מעוולים כאלה יכולים לחוב ביחד ולחוד, או לחוד, בתלות בשאלת היכולת להפריד את הנזק. מזדקרת אפוא השאלה האם בענייננו הנזק בלתי ניתן להפרדה. לדעתי במקרנו הנזק ניתן להפרדה.
--- סוף עמוד 34 ---
נזכיר כי הנזק שנגרם ליורשי המנוח הוא אובדן המקרקעין. נזק זה אכן לא ניתן להפרדה פיזית. פעולת כל אחד מהגורמים שהתרשלו היא בגדר חוליה בשרשרת האירועים שהובילה לאובדן המקרקעין, ולפיכך כולם חייבים, לכאורה, בתשלום ערך המקרקעין. אך אם נתבונן על התמונה מזווית שונה, נבחין כי ניתן להציג את הנזק גם כאובדן שווי המקרקעין. כדי להבהיר נקודה זו, נחזור בתמצית על עובדות המקרה הרלוונטיות לסוגיה. רשלנותם של ארבעה גורמים הובילה למתן צו למכירת המקרקעין בהליך ההוצאה לפועל, ולהשלמת המכר בלשכת רישום המקרקעין – מערערים 1 ו-2, המשיב ורשם המקרקעין. דמי המכר הופקדו בידיו של מערער 2, ששילם כשליש מהם לידי המשיב לשם פרעון השטר המזויף. מעשיהם של כל ארבעת הגורמים תרמו באופן ישיר לאובדן סכום זה, שכן זהירות סבירה מצד כל אחד מהם הייתה עשויה למנוע את תשלום הסכום. יתר דמי המכר – כשני שליש מהם – שולמו באופן נפרד למי שהתחזה למנוח, שזהותו אינה ידועה עד היום. תשלום סכום זה נעשה על ידי מערער 2.
עתה נבהיר: ככל שהמבט הוא על ערכם של המקרקעין, הרי שניתן להפריד את סיפור המעשה לשתי מערכות נפרדות. מערכה אחת עניינה מכירת המקרקעין לשם פריעת שטר חוב מזויף. מערכה שנייה ונפרדת היא תשלום יתרת דמי הפדיון לידי מי שהתחזה לבעלי המקרקעין. אף כי קיים קשר בין שתי המערכות, עדיין עוסקות הן בשני ראשי נזק מובחנים ונפרדים, שכל אחד מהם נגרם בגלל מעשה התרשלות עצמאי ושונה, וללא קשר הכרחי בין הנזקים. על פי הפסיקה, כאשר עולה בידם של המעוולים להראות שניתן לחלק את הנזק שנגרם באופן מוחשי – ראוי לעשות כן (עניין עירית חיפה, פסקה 49)). בענייננו הסכומים המדויקים שנגזלו במסגרת כל אחת מהמערכות ידועים, והם עומדים בפני עצמם. כל סכום ניתן לגורם אחר – המשיב לעומת מי שהתחזה למנוח. אמנם גובה הפיצוי שנפסק לזכות יורשי המנוח נגזר משווי המקרקעין, ולא מהסכום שהתקבל עבורם בהליך ההוצאה לפועל, אך ניתן להפריד את שני ראשי הנזק, ואף ניתן לדעת מה היחס המדויק ביניהם. במקרה כזה ראוי להפריד בין שני ראשי הנזק, ולבחון את אחריותו הישירה של כל מעוול ביחס לכל אחד מהם. לאמור, היכולת להפריד בין שני ראשי נזק אינה מסיימת את הניתוח. יש להוסיף ולבדוק איזה מן המעוולים אחראי לכל אחד משני הנזקים המובחנים. גם אם הכסף נגזל בשתי מזימות שונות, עדיין יתכן שיש להטיל אחריות על כל הגורמים בגין כל הנזקים שנגרמו, לא מפני שהנזק אינו ניתן להפרדה אלא מכוח מעשיו של כל מעוול והקשר שלהם לכל אחד מהנזקים. נפנה לבחון אפוא שאלה זו.
--- סוף עמוד 35 ---
24. ראש הנזק הראשון בענייננו – מכר המקרקעין ללא ידיעת בעליהם ותשלום שליש מדמי המכר לידי המשיב – אינו מעורר קושי. לכל ארבעת הגורמים שחבו באחריות בבית משפט קמא יש קשר ישיר לנזק, באופן שאינו ניתן להפרדה. לא ניתן לומר כי רשם המקרקעין אחראי רק לאובדנם של 100,000 ש"ח, למשל, או לאובדן שישית מהמקרקעין. מעשי כל הגורמים קשורים בעבותות עובדתיות ומשפטיות לנזק זה, ואין צורך להאריך בנקודה זו. הקושי מתעורר ביחס לראש הנזק השני – תשלום שני שליש מדמי המכר לידי המתחזה. מערער 2 קשור באופן ישיר לנזק זה, ולכן הוא בוודאי נושא באחריות לשני ראשי הנזק, שלהם גרם באופן ישיר. השאלה מתעוררת לגבי שלושת הגורמים האחרים – מערער 1, רשם המקרקעין והמשיב. לגבי האחרון נעיר כי בית המשפט המחוזי לא קבע שקיים קשר בינו לבין המתחזה. גם במסגרת ההליך הפלילי לא הוטלה עליו אחריות למסכת ההתחזות, אלא רק למימוש השטר המזויף. הצדדים אף לא טענו בערעור שלפנינו כי יש לקבוע שהמשיב אחראי באופן ישיר גם להתחזות. עולה כי שלושת הגורמים האמורים לא גרמו באופן ישיר לתשלום שני שליש מדמי המכר לידי המתחזה. אלא שבכך אין להוביל לפטור מאחריות ביחס לראש נזק זה. בל נשכח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיהם – מכר המקרקעין לשם פרעון השטר המזויף – לנזק שנגרם כתוצאה מהתשלום למתחזה. הסוגיה המתעוררת אפוא היא סוגיית ריחוק הנזק, שלה נידרש כעת.
כדי להבין את המונח "ריחוק הנזק", נציג מפת דרכים ובה שלושה ציוני דרך. הראשון, שאלת האחריות: האם קיימת התרשלות? השני – הקשר הסיבתי. האם קיים קשר, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין התוצאה המזיקה? השלישי – היקף האחריות. גם כשקיימת התרשלות וקיים קשר סיבתי בינה לבין הנזק יש לשאול האם קשר זה מגיע לנזקים הרחוקים מהנזק הראשוני שנגרם.
כדברי השופט י' אנגלרד:
"יש להבדיל הבחנה ברורה בין שלוש שאלות שונות בדבר קיום חבותו של אדם לנזק מסוים במסגרת עוולת הרשלנות. השאלה הראשונה, הנוגעת לקיום האחריות, היא שאלת ההתרשלות, דהיינו, ביצוע מעשה בלתי סביר כלפי אדם אחר הצפוי להינזק ממעשה זה. השאלה השנייה, שגם היא נוגעת לקיום האחריות, היא שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין התוצאה המזיקה. השאלה השלישית, הנוגעת להיקף האחריות, היא שאלת
--- סוף עמוד 36 ---
ריחוק הנזק. שאלה אחרונה זו מניחה כי קיימת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות, דהיינו, נתמלאו כל תנאיה, אלא יש עדיין לקבוע את היקף חובת הפיצויים ביחס לנזקים השונים שנגרמו כתוצאה מן העוולה. מבחינה נורמטיבית, השאלה הראשונה נחתכת על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; השנייה על פי סעיף 64 לפקודה; השלישית על פי סעיף 76(1) לפקודה" (דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ''ד נז(4) 721, 735 (2003) (להלן: דנ"א קליפורד)).
נרחיב, גם כדי ליישם את הדוקטרינות לענייננו. בפסיקה ובספרות מקובל לנתח מצב שבו נגרם נזק נוסף, וליתר דיוק "שניוני", כתוצאה מנזק ראשוני באמצעות דוקטרינת ריחוק הנזק. כפי שצוטט, יסודה של דוקטרינה זו כבר בפקודת הנזיקין עצמה, המבחינה בין שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהגות לנזק, ושאלת ריחוקו של נזק נוסף ומאוחר מהנזק הראשוני. מקובל לומר כי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתנהגות לנזק – הראשוני – עוסק סעיף 64 לפקודה, שכותרתו "גרם נזק באשם". כך לשון הסעיף:
"רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה; (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק (3) הוא ילד שלא מלאו לו שתים עשרה שנה...".
הסעיף קובע כי יש מצבים שבהם לא יראו אדם כאילו גרם באשמו לנזק, אף על פי שמתקיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו לנזק. בפרט – כאשר הנזק נגרם על ידי מקרה בלתי רגיל שאדם סביר אינו יכול לצפותו מראש, או כאשר אשמו של אדם אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק. סוגיה נפרדת היא סוגיית ריחוק הנזק, העוסקת במצבים שבהם נקבעה אחריות של מעוול לנזק מסוים, לרבות קיומו של קשר סיבתי משפטי. סוגיית ריחוק הנזק עוסקת בהתפתחותו של נזק נפרד מהנזק שבגינו הוטלה אחריות, כאשר הנזק הנוסף קשור לנזק הראשון מבחינה עובדתית. בסוגיה זו עוסק סעיף 76 לפקודת הנזיקין (ראו גם רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 9-7 (30.12.2010) (להלן: עניין לנדרמן); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות כרך א 578-577 (2012)).
כך קובע סעיף 76:
--- סוף עמוד 37 ---
"[אם] סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע".
הסעיף קובע כי הנזק שבגינו יינתנו פיצויים הוא רק נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים, ושבא במישרין מהעוולה. נזק אחר אינו בר פיצוי, גם אם הוא נובע מבחינה עובדתית מהעוולה. תשומת הלב מופנית לכך שהמבחנים של צפיות סבירה או של אשם מכריע של אדם אחר, הקבועים בסעיף 64 לפקודה, אינם מופיעים בסעיף 76. למרות זאת, העמדה המקובלת בפסיקה היא כי לפחות בהקשר של עוולת הרשלנות – גם שאלת ריחוק הנזק נבחנת בהתאם למבחן הסיכון הצפוי מההתנהגות (עניין לנדרמן, פסקה 12. אריאל פורת נזיקין כרך א 448-445 (2013)). אך בשונה משאלת הקשר הסיבתי המשפטי, בה נבחן הקשר בין ההתנהגות לנזק – במסגרת ריחוק הנזק הצפיות נבחנת ביחס לאירוע הנוסף, שהוביל לנזק הנוסף.
בהתאם לנוסח סעיף 76 ותכליתו, נקבעו בפסיקה שלושה מבחני עזר לשם בחינת ריחוק הנזק: מבחן הריחוק בזמן ובמקום, הבוחן את הזמן שחלף בין האירועים השונים ואת המקום שבו התרחשו; ההסתברות מראש להתרחשות האירוע הנוסף, כאשר הסתברות גבוה יותר מלמדת על קשר הדוק יותר בין האירועים; הישירות והתלות בין האירועים – האם מדובר ב"סיפור אחד" או באירועים המנותקים לחלוטין זה מזה. במסגרת מבחן זה השאלה אינה רק האם יש קשר סיבתי עובדתי בין הנזקים, אלא גם בין האירועים שהובילו לנזקים (שם). שאלת ריחוק הנזק עולה פעמים רבות בהקשר של תאונות דרכים ואחריות מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. כך, למשל, נקבע כי נזק שנגרם בעקבות רשלנות רפואית, בעת טיפול במי שנפגע מתאונת דרכים – נכלל בנזק שנגרם בתאונת הדרכים עצמה. זאת, שכן גרימת נזק ברשלנות רפואית נכללת בגדר התוצאות האפשריות של תאונת דרכים, שאותן ניתן וצריך לצפות (ראו ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר שלמה טורם, פ''ד נ(5) 573 (1996). לאופן יישום מבחני ריחוק הנזק בהקשר של תאונות דרכים ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 400-397 (מהדורה רביעית, 2011)). אך הדוקטרינה היא כללית ועוסקת, כאמור, גם בתביעות מכוח פקודת הנזיקין (ראו דנ"א קליפורד). אף הובעה העמדה כי דווקא בהקשר של תאונות דרכים צמצום היקף האחריות ראוי יותר, לעומת עוולת הרשלנות, שכן בתאונות דרכים האחריות מוטלת גם על מי שפעל באופן סביר (עניין לנדרמן, פסקה 12).
--- סוף עמוד 38 ---
25. כפי שהוקדם – בענייננו יש להטיל אחריות לנזק ה"ראשוני" גם על מערער 1, המשיב ורשם המקרקעין, ולא רק על מערער 2. הנזק ה"שניוני" נגרם, מבחינה עובדתית, כתוצאה מהנזק הראשוני – מכירת המקרקעין לידי הרוכשים ללא ידיעת המנוח. השאלה היא האם אירוע ההתחזות "רחוק" ממסכת ההתרשלות שבגינה חבו מערער 1, רשם המקרקעין והמשיב באחריות. יישום מבחני העזר שהותוו בפסיקה ביחס לסוגיית ריחוק הנזק מלמד כי הנזק השניוני שנגרם אינו מנותק מהנזק הראשוני בשל המרחק ביניהם.
זמן ומקום. המתחזה הופיע בתוך אותו פרק זמן שבו נמכרו המקרקעין לידי הרוכשים. הכסף ניתן לו פחות משבועיים לאחר שהמשיב קיבל שליש מדמי המכר, ולפני שמכירת המקרקעין לידי הרוכשים הושלמה בלשכת רישום המקרקעין. ה"מקום" שבו ארע הנזק אף הוא זהה – משרדו של מערער 2, ששילם הן למשיב הן למתחזה.
ההסתברות להתרחשות האירוע הנוסף. כאן האירוע הנוסף הוא גניבת שני שליש מהכסף על ידי מתחזה. המציאות, לרבות זו הנגלית בפסיקת בתי המשפט, מלמדת כי בתרגילי "עוקץ" שבהם מוכרים נוכלים מקרקעין שאינם שייכים להם, צפוי הוא כי כספו של אחד מן הצדדים תמי הלב ירד לטמיון (ראו למשל עניין מינץ). גם אם אופן המרמה המדויק אינו תמיד צפוי – הצלחת מעשי המרמה פירושה, פעמים רבות, אובדן מלוא שווים של המקרקעין. משנפתחה הדלת קשה לסגרה לשליש, לרביע או לשני שלישים.
ישירות ותלות. אמרנו כי לא הוכח בבית משפט קמא, ואף לא נטען לפנינו, כי המשיב שייך לכנופיה ששלחה את המתחזה לגנוב שני שלישים מדמי המכר. לפיכך הנחת העבודה היא כי שני ראשי הנזק לא נגרמו ב"אירוע אחד" בעל שני חלקים, אלא בשני אירועים נפרדים. יחד עם זאת, בוודאי שאין המדובר בשני אירועים מנותקים לחלוטין זה מזה. עולה כי המתחזה ידע שבידי מערער 2 מוחזק בנאמנות סכום כסף משמעותי עבור אדם שאינו יודע על כך, בעקבות מכר מקרקעין ללא ידיעת בעליהם. גם אם המתחזה אינו קשור למשיב, מסתבר שלא הגיע אל הכסף במקרה ובאופן בלתי תלוי במשיב, אלא בעקבות קבלת מידע על מעלליו של המשיב. לפיכך מדובר ב"סיפור אחד" במהותו, ולא בשני עבריינים שפעלו באופן בלתי מתואם לחלוטין, ורק במקרה פגעו באותו הקרבן.
--- סוף עמוד 39 ---
אם נשוב ל"מבחן העל" של ריחוק הנזק – הסיכון הצפוי – ניתן לראות כי רשם המקרקעין וכונסי נכסים היו יכולים וצריכים לצפות את כל הנזק. תפקידם הוא, בין היתר, לוודא כי מקרקעין נמכרים בידיעת בעליהם. הסיכון הטמון במכירה שלא מדעת הבעלים היא אובדן המקרקעין ודמיהם, באופן מלא. ניתן לומר כי "החטא הקדמון" מצוי בפרעון השטר המזויף באמצעות מכר מקרקעין ללא ידיעת בעליהם. זוהי המטריה שכל הנזק נכנס תחתיה. במבחן המשפטי של הסיכון הצפוי, תוצאות הנזק המאוחרות צפויות הן. כשם שרשלנות רפואית כתוצאה מתאונת דרכים צפויה, כך גם אובדן הממון כתוצאה ממכירת מקרקעין ללא ידיעת בעליהם במסגרת מעשה מרמה. המסקנה היא שגם אם מדובר בשני ראשי נזק נפרדים – הם אינם רחוקים זה מזה במידה הפוטרת את מערער 1, רשם המקרקעין והמשיב מאחריות לנזק השניוני שנגרם כתוצאה ממעשיהם. אמנם חלקם של מערער 2 ושל המשיב בסיפור ההתחזות משמעותי יותר מחלקם של מערער 1 ושל רשם המקרקעין בסיפור זה, אך הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בחלקם היחסי באחריות, ולא בפטור מוחלט מאחריות לנזק זה. לסוגיה זו – החלק היחסי של כל מעוול באחריות – נפנה כעת.
ד(5)(ב). אופן חלוקת האחריות בין המעוולים ביחד