פסק דין
השופטת לאה גליקסמן:
°
--- סוף עמוד 1 ---
°
°
1. עניינו של הליך זה – זכאותם של המערערים לתנאי עבודה ושכר על פי הדין הישראלי, עת תביעתם הכספית של המערערים הייתה לתשלום שכר מינימום על פי חוק שכר מינימום תשמ"ז – 1987 ותשלום דמי הבראה, בין היתר, על יסוד פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד – בית הדין הארצי לעבודה (10.10.2007) (להלן – בג"צ גבעת זאב). עניין זה מובא לפתחנו בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגן הנשיאה (כתוארו דאז) השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר אברהם לנמן וגב' תמר סליימן; תיקים מאוחדים עב 2727/09 ואח'), אשר דחה את תביעתם של המערערים.
°
הרקע לערעור וההליך בבית הדין האזורי:
2. המערערים (להלן גם – התובעים) הועסקו או מועסקים על ידי המשיב (להלן – המינהל האזרחי) באזור יהודה ושומרון.
3. המטה של המינהל האזרחי נמצא בתוך בסיס צבאי, בסמוך לישוב בית אל, אך לא בתוכו.
4. המערערים (למעט מר פרחאן אחמד המתגורר במזרח ירושלים) הם תושבי הרשות הפלסטינית, אינם תושבי או אזרחי ישראל, ומקום מגוריהם בתחומי הרשות הפלסטינית.
5. מרבית המערערים (כ- 81) מועסקים במטה המים במינהל האזרחי, והאחרים מועסקים במטות אחרים במינהל האזרחי בעבודות כגון רישום מקרקעין, יערנות, דיגום ועוד. שני מערערים עבדו בקמ"ט ארכיאולוגיה. חלק מהמערערים מועסק שנים רבות, וחלקם כבר פרשו לפנסיה.
6. עילות התביעה של המערערים היו כמפורט להלן:
6.1. התביעה הכספית של העובדים במטה המים (תיק אזורי מוביל עב 2727/09, מיוצגים על ידי עו"ד מסארווה; ע"ע 48803-10-14) הייתה לתשלום שכר מינימום על פי חוק שכר מינימום תשמ"ז – 1987 (להלן – חוק שכר מינימום), דהיינו להפרש בין השכר ששולם למערערים לבין שכר מינימום על פי החוק, וכן לתשלום דמי הבראה על פי הוראות צו ההרחבה הכללי במשק בעד תקופה של שבע שנים שקדמה למועד הגשת התביעה.
--- סוף עמוד 2 ---
6.2. התביעה הכספית של 29 העובדים במחלקות האחרות (תיק אזורי מוביל עב 1253/10 מיוצגים על ידי עו"ד עבידאת; ע"ע 51934-10-14) הייתה לתשלום הפרשי שכר מינימום ודמי הבראה על פי הוראות צו ההרחבה הכללי במשק, אולם בכתב התביעה ובתצהירים הועלתה גם דרישה (לא מכומתת) לחישוב ותק ודרגה (או תוספת) על בסיס התואר האקדמי, ולתשלומים נוספים - תוספת משפחה, נסיעות, רמת הסתכנות, אש"ל - החלים על פי הנטען על עובדי מדינה וכן זכויות פנסיה.
6.3. המערערים מוחמד סמאמרה וגאלב סמאמרה (התובעים בתיק ס"ע 46608-06-11 וס"ע 50369-03-12 מיוצגים על ידי עו"ד זחאלקה;
ע"ע 57627-11-14) הועסקו במטה ארכיאולוגיה, ותבעו הפרשי שכר מינימום, הבראה, חופשה שנתית, פנסיה, פיצויי פיטורים והפרשי שעות נוספות, "בהתאם לחוק ו/או להסכמים הקיבוציים בענף הבניין ו/או הארכיאולוגיה או הדינים החלים על עובדי הנתבעת ו/או בהתאם לצווי ההרחבה ו/או בהתאם לכל הסכם אחר ו/או לכל דין אחר". מעיון בכתב התביעה והתחשיבים שנערכו בו עולה כי המערערים התבססו על הוראות החוק הישראלי וצווי ההרחבה הכלליים במשק.
7. יצוין, כי החל מיום 1.1.2008 שולם למערערים שכר מינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום, וזאת על פי תיקון לצו מס' 967 – צו בדבר העסקת עובדים במקומות מסויימים. נוכח האמור, התביעה להפרשי שכר מינימום מתייחסת לפרק זמן מוגבל בעבר, בכפוף לתקופת ההתיישנות.
8. הדיון בשלושת התביעות אוחד. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 23.1.2013 הגיעו הצדדים להסכמה כמפורט להלן:
8.1. הדיון יפוצל באופן שבשלב ראשון תידון שאלת תחולת הדין, בפרט לנוכח פסק הדין בבג"צ גבעת זאב.
8.2. יעידו רק חלק מהתובעים בהליך, עת באי כוחם יקבעו את זהותם.
8.3. ההכרעה שתתקבל תחייב את כל התובעים בהליך המיוצגים על ידי אותו עורך דין.
9. בדיון שהתקיים ביום 9.10.2013, בשל תקלה, לא התייצבו לדיון עו"ד זחאלקה והתובע שיוצג על ידו (שהועסק במטה ארכיאולוגיה) ואמור היה
--- סוף עמוד 3 ---
להעיד. הוסכם כי מסכת הראיות שתישמע באותו דיון תחייב גם את התובעים המיוצגים על ידי עו"ד זחאלקה, ובכך תסתיים מסכת הראיות בעניין הדין החל.
10. בהמשך לאמור, נחקרו על תצהיריהם חלק מהתובעים בהליך: מר נידאל עטרי; מר בסאם חנבלי; מר ג'מאל חוסני מחסאן; מר מוסטפא מוחמד ערדא; מר נאסר שקר; מר אחמד פרחאן. מטעם המינהל האזרחי העיד מר משה קופשטיין, קמ"ט מנגנון במינהל האזרחי. בחלק הראשון של תצהירו התייחס מר קופשטיין באופן כללי להעסקתם של המערערים, תנאי עבודתם וכיו"ב, ובחלק השני של תצהירו התייחס ספציפית בנוגע לאותם מערערים אשר העידו.
פסק דינו של בית הדין האזורי:
11. בכל הנוגע לשאלת תחולת הדין הישראלי קבע בית הדין האזורי כי הדין החל על העסקתם של המערערים הינו הדין הירדני בתוספת צווי המפקד הצבאי, כמפורט להלן.
12. הדין החל באזור יהודה ושומרון על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי הוא הדין שחל באזור עד תפיסת האזור על ידי צה"ל בשנת 1967, דהיינו הדין הירדני, וצווים שהוצאו לאחר מכן על ידי המפקד הצבאי של האזור, מכוח סמכותו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי. דיני העבודה שחלו קודם לתפיסת האזור הינם חוק העבודה הירדני משנת 1965, ובנוסף אליו חלים צווים של המפקד הצבאי בעניין חוק העבודה. על היישובים הישראליים בתחומי יהודה ושומרון חלים צווים שונים – דוגמת הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון), התשל"ט – 1979.
13. הדין החל על העסקתם של המערערים ייקבע על פי כללי ברירת הדין לפי המשפט הבינלאומי הפרטי. הכלל הראשון הוא מתן משקל נכבד להסכמת הצדדים, בכפוף לעקרונות משפט העבודה שלפיהם יש להביא בחשבון את תכליות משפט העבודה לרבות העקרונות הקוגנטיים החלים על פי משפט העבודה. רק בהעדר הסכמה ברורה, או במקרה שאין לקבל את ההסכמה, יש לפנות למבחן מירב הזיקות, כפי שנקבע בבג"צ גבעת זאב.
14. במקרה הנדון, הראיות מצביעות על כך שהייתה הסכמה ברורה שהדין שיחול על המערערים יהיה הדין החל באזור והנוהג ביחס לעובדים באזור,
--- סוף עמוד 4 ---
כמפורט להלן: המערערים חתמו על חוזה עבודה, כתוב בשפה הערבית, שבו נקבע מפורשות כי הדין שיחול הוא הדין הירדני; על פי עדותו של מר קופשטיין עת מתקבל עובד לעבודה הוא מתקבל על פי הדין הירדני ומוסבר לו כי חל הדין הירדני; ההתקשרות בין המערערים למינהל האזרחי הייתה בהתאם למשפט העבודה הנוהג באזור באשר לדרגות, לטבלאות השכר ולזכויות האחרות, תוך השוואה לנהוג ברשות הפלסטינית (להלן – הרש"פ) ובירדן; אף תנאי הפנסיה להם זכאים המערערים היו כפי שנהוג בירדן וברש"פ. נוכח העובדה שהייתה הסכמה ברורה לתחולת הדין הירדני, יש הצדקה להתייחסות שונה מהתוצאה של בג"צ גבעת זאב.
15. בכל מקרה, המערערים לא הוכיחו כי יש הצדקה לסטות מהדין החל באזור ולהחיל דין אחר, מנימוקים אלה:
15.1. בהיבט העובדתי בית הדין האזורי ציין כי מטה המינהל האזרחי פועל בתוך הבסיס הצבאי הסמוך למובלעת הישראלית בה שוכן הישוב בית אל, אולם אינו שוכן בתחומה של המובלעת; המערערים ביצעו את עבודתם מחוץ לתחומי היישובים הישראליים ומחוץ לשטח המובלעות הישראליות; העבודה בוצעה בשטח האזור בלבד, ומרביתה ככולה הייתה למען תושבי האזור הפלסטינים. בהקשר זה נקבע כי מרבית המערערים עסקו בטיפול באספקה של מים לתושבי האזור, עת היה צורך לשמור ולהפעיל את מתקני המים שסיפקו מים לתושבי האזור, שכן נוכח היותם של מתקני המים יעד לפגיעה היה צורך לשמור על תקינותם ולתקנם עת ניזוקו. טיפול באספקת מים בתוך הישובים הישראליים לא נעשה על ידי המערערים; המערערים טיפלו ברישום מקרקעין בשטחי B ו- C, ולא טיפלו במובלעות הישראליות. לאור האמור, מדובר בשירותים שניתנו מטעם המפקד הצבאי כמי ששולט באזור ומחויב לספק לתושבים שירותים מתאימים, אשר בעיקרם (אם לא כולם) ניתנו על ידי המערערים לתושבי האזור ולא לתושבים הישראליים במובלעות הישראליות, שהטיפול בהם נעשה על ידי עובדים של משרדי הממשלה המתאימים.
15.2. בהיבט המשפטי קבע בית הדין האזורי כי בשל השונות של האוכלוסיות והבעיות השונות מדובר היה בעבודה שונה לחלוטין;
--- סוף עמוד 5 ---
נוכח העובדה שאופיים של השירותים, מקום ביצועם והגוף שהיה ממונה על השירותים שונים מהשירותים שנתנו עובדים ישראליים לתושבים הישראליים במובלעות הישראליות – קיים שוני מהותי המצדיק דין שונה מזה שנקבע בבג"צ גבעת זאב, שם ניתנו השירותים בתוך תחומי המובלעת הישראלית לתושבים הישראליים; בכל מקרה, לא הוכח שהמינהל האזרחי העסיק עובדים ישראליים שביצעו עבודה דומה לזו שביצעו המערערים, ושהמערערים הופלו לרעה ביחס לעובדים ישראליים.
16. גם בחינת העניין על פי מבחן מירב הזיקות מביאה לאותה תוצאה, דהיינו כי הדין החל על העסקת המערערים הוא הדין הירדני שחל באזור, וזאת מנימוקים אלה:
16.1. לשון החוזה – לשון החוזה הייתה ערבית והוא תורגם לעברית.
16.2. מקום העבודה – העבודה בוצעה באזור בלבד, ולא בוצעה עבודה בתוך המובלעות הישראליות. מעבודתם של המערערים נהנו בעיקר תושבי האזור שאינם ישראליים, כאשר הישראליים שגרים במובלעות הישראליות קיבלו שירותים במסגרת נפרדת.
16.3. זהות המערערים – המערערים כולם תושבי האזור; הפרסום אודות המשרה שהתפנתה, אף הוא נעשה בעיתונות הפלסטינית והמשרות נועדו לתושבים הפלסטינים; תשלום השכר הועבר לבנקים ברש"פ; המערערים רכשו את השכלתם, ככל שהייתה להם כזו, עת למדו במסגרות בתחומי הרש"פ או במדינות ערב אחרות.
16.4. זהות המעסיק – המינהל האזרחי פועל כחליפו של הריבון הירדני ששלט באזור קודם לתפיסתו על ידי צה"ל.
16.5. כוונת הצדדים והתנהלות הצדדים – הוכח שהצדדים נהגו לפי קובץ התשרי"ש (להלן- התשרי"ש) המאגד את כלל תנאי ההעסקה והזכויות של עובדי המינהל האזרחי המצויים במקורות החוקיים השונים, המבוסס על הדין הירדני, ולא על פי התקשי"ר החל על עובדי מדינה. חוזה העבודה מפנה לדין הירדני. בקבלתם לעבודה הודע למערערים שהם מתקבלים לעבודה לפי הדין הירדני; גם דרגתם בקבלתם לעבודה כמו גם סולם הדרגות היו לפי הדין הירדני.
--- סוף עמוד 6 ---
16.6. זכויות ושכר – חלק מהזכויות שניתנו למערערים קיים אך ורק לפי הדין הירדני, כגון חופשת חאג' לצורך עלייה לרגל; תשלום תוספת משפחה לה זכאי העובד בעד כל אחת מנשותיו (עד ארבע נשים); גובה השכר היה דומה לשכר ששילמה הרש"פ לעובדיה שביצעו עבודה דומה. דירוג העובדים והקידום בדירוג נעשו לפי הדין הירדני.
16.7. מיסוי – כספי מס הכנסה כמו גם מס בריאות נוכו מהמשכורות והועברו לרשות הפלסטינית שבתחומה גרים המערערים.
בית הדין האזורי הוסיף כי אמנם השכר שולם במטבע ישראלי, אך המטבע הישראלי – השקל – מהווה הילך לגיטימי ברשות הפלסטינית ולכן עניין זה אינו מהווה סממן זיקה לדין הישראלי. אף העובדה שהמערערים קיבלו מספר תוספות שכר שנהוגות בשוק העבודה הישראלי אינה מכריעה את הכף, שהרי המפקד הצבאי רשאי, כפי שגם עשה, להוסיף הטבות שכר בצווים שהוסיפו על הדין הירדני.
על יסוד כל האמור קבע בית הדין האזורי כי גם על פי מבחן מירב הזיקות יש להחיל בעניינם של המערערים את משפט העבודה החל באזור, שהוא משפט העבודה הירדני בתיקונים שנערכו בצווי המפקד הצבאי.
17. בהתייחס לתביעה העיקרית – התביעה לשכר מינימום, קבע בית הדין האזורי כי השכר המשולם בשטחי הרש"פ לתושבי האזור נמוך משכר המינימום בישראל בין היתר כתולדה מיוקר המחייה ברשות, הנמוך מיוקר המחייה בישראל, והדבר נלמד מטבלאות השכר הנהוגות ברש"פ. בכל מקרה, החל מיום 1.1.2008 משולם למערערים שכר מינימום מכוח צו המפקד הצבאי. על כן, הדיון סב על הזכויות ההסטוריות של המערערים לתשלומים רטרואקטיבית, ככל שאלה לא התיישנו. לפיכך, אין מדובר במצב הדורש תיקון עולם, כאשר בהשוואת המערערים לעובדים המבצעים עבודה דומה, מצבם של המערערים טוב משל עמיתיהם.
18. נוכח כל האמור, משהתביעה הייתה רק לזכויות מכוח הדין הישראלי ולא נטען כי לא שולמו למערערים זכויות מכוח הדין הירדני – נדחתה תביעתם של המערערים.
טענות הצדדים בערעור:
--- סוף עמוד 7 ---
19. בכל הנוגע לשאלת הדין החל טענו המערערים כי המינהל האזרחי הוא זרוע של מדינת ישראל, עת הוא ממלא את הסמכויות האזרחיות הנתונות למפקד כוחות צה"ל באזור מאז שנת 1967, והוא אינו זרוע של ממלכת ירדן או של האו"ם ואינו פועל מכוח האמנות הבינלאומיות. בהתאם, המערערים אינם עובדים מטעם מדינת ירדן או הרש"פ אלא מטעם המינהל האזרחי, שהוא זרוע של מדינת ישראל; על תחולת הדין הישראלי מעידה גם העובדה שהמדינה לא התנגדה לניהול ההתדיינות בישראל; יש להקיש לענייננו מהפסיקה בדיני נזיקין [ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קראען, פ"ד נט (1) 345 (2004)], שלפיה בסכסוך שאירע באזור בין תושב השטחים לבין אזרח ישראלי יש זיקה אמיצה לדין הישראלי; נוכח האמור, דין המינהל האזרחי הוא כדין מדינת ישראל, וכל עובדיו הם עובדי מדינה, וחלים עליהם הוראות הדין החלות על עובדי מדינה; החלת הדין הישראלי על עובדים פלסטינים המועסקים אצל מעסיקים ישראליים בישוב ישראלי אינה מצומצמת לדיני הנזיקין, והיא חלה גם על תשלום שכר מינימום, פנסיה, נסיעות, דמי הבראה, ימי חג, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ושכר עידוד; לא ניתן כל הסבר מדוע החל מחודש ינואר 2008 הוחלו הוראות חוק שכר מינימום על המערערים.
20. עוד טענו המערערים כי בקביעתו של בית הדין האזורי כי הייתה הסכמה להחיל את הדין הירדני על יחסי העבודה בין הצדדים התעלם בית הדין האזורי מכך כי מדובר בהסכם בנוסח אחיד, כי מדובר בהסכם מקפח, וכן התעלם מפערי הכוחות בין המערערים לבין המינהל האזרחי. בנוסף נטען כי בחלק מהחוזים אין אזכור לזכויות המערערים על פי הדין הירדני, וכל אשר נקבע הוא שהחוזה יתפרש בהתאם לדין הירדני, עת בית המשפט המוסמך לדון בכל סכסוך הנובע מהחוזה הוא בית המשפט בירושלים; בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לכך שנתבעות זכויות מכוח משפט העבודה המגן ובמיוחד הזכות לשכר מינימום.
21. המערערים הוסיפו וטענו כי בית הדין האזורי לא יישם כראוי את מבחן מירב הזיקות. לעניין זה טענו כי השפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, ולכן אין משמעות לכך שחוזה העבודה ותלושי השכר היו בשפה הערבית; בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי נכללו בתלושי השכר רכיבי שכר על פי הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה המחייבים על פי הדין
--- סוף עמוד 8 ---
הישראלי; עבודתם של המערערים בוצעה ב"מובלעת ישראלית", ויש לראות את הבסיס הצבאי בו בוצעה עבודתם של המערערים כ"מובלעת ישראלית"; שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי הנהנים מעבודתם של המערערים היו תושבי האזור, והתושבים הישראליים קיבלו שירותים במסגרת נפרדת. בהקשר זה טענו המערערים כי אין כל הגיון בכך שהמינהל האזרחי יעסיק עובדים וישא בעלות שכרם כדי שישרתו את התושבים הפלסטינים, וכי עבודתם של המערערים הייתה גם ביישובים הישראליים; אין לייחס משקל לעובדה שהמערערים הם תושבי האזור, כי המשרות נועדו לתושבי האזור, כי המערערים רכשו את השכלתם באזור או במדינות ערב, או כי שכרם הופקד לבנקים באזור – עובדות הנובעות מכך שאין למערערים גישה למדינת ישראל; אכן, חלק מהזכויות ששולמו למערערים קיימות רק בדין הירדני, אולם בית הדין האזורי התעלם מהזכויות על פי הדין הישראלי שנשללו מהמערערים; העובדה שהועברו תשלומי מס הכנסה ומס בריאות לרש"פ אינה בשליטת המערערים אלא על פי הסכמים בין מדינת ישראל לבין הרשות ולכן אין לתת לה כל משקל; ביישום מבחני ברירת הדין, בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לכך שמשפט העבודה קובע נורמות קוגנטיות; בית הדין האזורי התעלם מהמציאות המשתנה ומההתפתחויות שחלו באזור, הנתון מאז שנת 1967 לשליטה ישראלית, וכפועל יוצא מכך פסקה הזיקה לירדן ולדין הירדני. בהקשר זה ציינו חלק מהמערערים כי עובדים שהועברו לעבודה ברש"פ מקבלים את זכויותיהם על פי חוק העבודה הפלסטיני "והם מקבלים זכויות עובדי מדינה לכל דבר ועניין".
22. המערערים הוסיפו וטענו כי למינהל האזרחי שני כובעים – האחד כמעסיק והשני כגוף שלטוני, וכגוף שלטוני חלות עליו חובות מוגברות הנובעות מעקרונות המשפט המנהלי, ובכלל זה עליו לפעול בתום לב, בסבירות, בשוויון, ללא שיקולים זרים, ועל פי כללי הצדק הטבעי; על המינהל האזרחי לפעול כאמור לעיל גם מכוח תקנת הציבור; על פי פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ גבעת זאב, מכוח עקרון השוויון, יש להחיל את הדין הישראלי על עובד פלסטיני המועסק אצל מעסיק ישראלי במובלעת ישראלית, ואין להפלות בינו לבין עובד ישראלי; בסיס בית אל בו הועסקו המערערים הוא "מובלעת ישראלית", שכן הוא שייך למדינת ישראל ולא לרש"פ, עת המדינה מנהלת ומפקחת על אופן ביצוע עבודתם של המערערים
--- סוף עמוד 9 ---
במינהל האזרחי, מספקת את הציוד הדרוש לעבודתם וכיו"ב; עובדים ישראליים עובדים כתף אל כתף עם המערערים ונותנים שירותים לציבור הפלסטיני; קביעותיו של בית הדין האזורי יוצרות הפליה, בין עובדים פלסטינים לבין עובדים ישראלים המבצעים עבודה זהה, אך מקבלים שכר שונה וזכויות נלוות שונות בשל החלת דינים שונים עליהם; נוכח האמור, אי תשלום שכר מינימום למערערים מהווה הפליה, וכמו כן הוא מנוגד להלכה שנפסקה בבג"צ גבעת זאב; קביעותיו של בית הדין האזורי אינן עולות בקנה אחד עם עקרון תקנת הציבור, המחייב להחיל על העובדים את הדין הישראלי המיטיב עמם, והן מנוגדות לעקרונות הצדק.
23. המערערים בתיק ע"ע 51934-10-14 העלו גם טענות כי לא משולם להם שכר מינימום (לא ברור אם טענה זו התייחסה רק לתקופה שעד שנת 2008 או גם לתקופה שלאחריה), כי לא שולם שכר מינימום בהתאם לדין הירדני, וכי התיקון שנערך ביום 1.1.2008 פגע בזכויותיהם. טענות אלה, שחלקן לא הועלו בבית הדין האזורי, חורגות ממסגרת הדיון בערעור, שכן כאמור הוסכם על פיצול הדיון שבו תתברר רק שאלת הדין החל וזכאותם העקרונית של המערערים לזכויות על פי הדין הישראלי.
24. המערערים בתיק ע"ע 57627-11-14 טענו כי עניינם שונה מעניינם של המערערים האחרים שכן הם עבדו בקמ"ט ארכיאולוגיה, בחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו בישובים יהודיים כמו נוקדים, בית"ר עלית, אזור עציון וקרית ארבע, כך שעבודתם בוצעה במובלעות ישראליות באזור וכדי למלא צרכי מובלעות אלה, ובכלל זה חפירות במקומות המיועדים לבנייה ישראלית; במסגרת כתב ההגנה הודיע המינהל האזרחי על הסכמתו לשלם למערערים כספים בגין פיצויי פיטורים, חופשה שנתית והודעה מוקדמת, ובכך יש הודאת בעל דין לתחולת הדין הישראלי על המערערים; תלושי השכר וטופסי 101 שניתנו למערערים היו בשפה העברית; מחד קבע בית הדין האזורי כי הדין החל הוא דין הריבון ערב כניסתה של מדינת ישראל לאזור, ומאידך קבע כי המינהל האזרחי שילם לפי דיני הרש"פ, שלא הייתה הריבון בעת תפיסת האזור על ידי מדינת ישראל; המערערים לא חתמו על חוזה עבודה עם המינהל לא בשפה הערבית ולא בשפה העברית; נוכח האמור, לא היה מקום לקבוע כי מבחן מירב הזיקות מוביל לקביעה כי חל הדין הירדני, והנכון הוא כי מבחן מירב הזיקות מוביל לתחולת הדין הישראלי.
--- סוף עמוד 10 ---
25. המינהל האזרחי טען בכל הנוגע לדין החל כי אין תחולה באזור יהודה ושומרון לדין ולמינהל של מדינת ישראל, ובאזור ממשיך לחול הדין שהיה קיים בעת תפיסתו על ידי צה"ל בשנת 1967, בכפוף לשינויים שנעשו באמצעות תחיקת הביטחון; הגורם הריבוני באזור אינו מדינת ישראל ומוסדותיה אלא מפקד כוחות צה"ל באזור, שכוחו ניתן לו מכוח המשפט הבינלאומי ומכוח מנשר בדבר נטילת השלטון על ידי צה"ל (מספר 1) תשכ"ז – 1967, והוא אינו משמש כזרועה הארוכה של המדינה, שכן למינהל האזרחי הואצלו כלל הסמכויות האזרחיות של מפקד כוחות צה"ל באזור, פרט לסמכות החקיקה הראשית.
26. אשר להשלכות הפסיקה בבג"צ גבעת זאב טען המינהל האזרחי כי בהתאם לנפסק בבג"צ גבעת זאב, שבו נקבע כי כללי ברירת הדין במשפט העבודה הם כללי ברירת הדין בדיני חוזים, הרי שהמבחן הראשון אותו יש להחיל הוא מבחן הסכמת הצדדים, ורק אם הצדדים לא הסכימו, בין בבחירה מפורשת ובין מכללא, על החלתו של דין מסוים, יש להחיל את מבחן מירב הזיקות; במקרה הנדון, בית הדין האזורי קבע כי קיימת הסכמה ברורה בין הצדדים על החלת הדין החל והנוהג ביחס לעובדים באזור, הוא דין האזור, דהיינו הדין הירדני ותחיקת הביטחון; רכיבי השכר שולמו בהתאם לרכיבי השכר ששולמו על ידי הרש"פ לעובדיה, וכלל ההתקשרות בין הצדדים הייתה בהתאם למשפט העבודה הנוהג באזור – זאת הן באשר לדרגות, טבלאות השכר, והזכויות השונות והן לגבי התנאים הפנסיוניים. בנוסף, הוחל על העסקתם של המערערים התשרי"ש, שהינו המקבילה לתקשי"ר שחל על עובדי המדינה, אך מקורו בדין האזור. אמנם, בין המערערים מצוי גם מספר מצומצם של עובדים יומיים, אשר העסקתם לא מוסדרת בחוזה בכתב ואף התשרי"ש לא חל עליהם, או עובדים אשר חוזה העבודה שלהם אינו בנמצא מסיבות שונות, אולם נסיבות העסקתם מלמדות על זיקה אמיצה לדין האזור, בדומה ליתר המערערים.
27. המינהל האזרחי הדגיש את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר לפיהן העסקתם של המערערים התבצעה ברובה מחוץ לתחומי הישובים הישראליים ומחוץ לשטח המובלעות הישראליות, וכי לא הוכח שהיו עובדים ישראלים שהועסקו על ידי המינהל האזרחי, אשר ביצעו עבודה דומה וסיפקו שירותים לתושבים הפלסטינים. לעובדה זו משמעות
--- סוף עמוד 11 ---
רבה, כי בבג"צ גבעת זאב העובדה שהעובדים הפלסטינים עבדו בצוותא חדא עם עובדים ישראליים עליהם חל הדין הישראלי הייתה נימוק מרכזי להחלת הדין הישראלי, וזאת בהתחשב בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית ובעיקר עקרון השוויון. בהקשר זה הפנה המינהל האזרחי אף לפסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ דינמיקה [בג"צ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון (21.7.2010); להלן – בג"צ דינמיקה].
28. בכל הנוגע למבחן מירב הזיקות תמך המינהל האזרחי בפסק דינו של בית הדין האזורי, וחזר על קביעותיו. בהקשר זה, בהתייחס לטענותיהם של המערערים בתיק ע"ע 57627-11-14 שלפיהן עבדו בישובים ישראליים, טען המינהל האזרחי כי נוכח ההסכמה הדיונית שלפיה מסכת הראיות שתישמע בהליך תחייב גם את המערערים בהליך זה (אשר כאמור לא התייצבו לדיון עקב תקלה) – המערערים מנועים מלהעלות טענות עובדתיות בניגוד להסכמה הדיונית; המינהל האזרחי אינו בגדר מעסיק ישראלי בדומה לחברות ישראליות או רשויות מקומיות ביישובים הישראליים באזור.
29. בהתייחס לטענות המערערים בעניין הפליה ותקנת הציבור טען המינהל האזרחי כי בהיבט של תקנת הציבור, בשל הפערים ביוקר המחיה בין מדינת ישראל לבין האזור, ונוכח העובדה שהמערערים (למעט אחד – מר אחמד פרחאן המתגורר במזרח ירושלים ומשולם לו שכר מינימום כשיעורו על פי חוק שכר מינימום) מתגוררים באזור, אין הצדקה ממשית להשוואת תנאי שכרם של המערערים לתנאי שכרם של עובדים במדינת ישראל; המערערים מועסקים במינהל האזרחי על פי כללי ההעסקה במנגנון הממשלתי הירדני, הקבועים בתקנות השירות האזרחי, עת לפי התקנות עובדי המינהל האזרחי הם תושבי האזור בלבד. נוכח האמור, אין כלל מקום להשוואה בין המערערים לעובדים שאינם פלסטינים, מאחר ואלה אינם בנמצא (פרט למר פרחאן המתגורר במזרח ירושלים); אמנם, בשל המציאות המורכבת שנוצרה היה צורך באנשי מקצוע שיסייעו לצבא במילוי תפקידיו האזרחיים השונים שהוטלו עליו על פי כללי המשפט הבינלאומי, ולצורך כך נשלחו לאזור עובדי מדינת ישראל, נציגי משרדי ממשלה שונים על מנת לסייע למינהל האזרחי במילוי תפקידו. עובדים אלה אינם עובדי המינהל האזרחי אלא עובדי מדינת ישראל לכל דבר ועניין,
--- סוף עמוד 12 ---
ומשכך משפט העבודה הישראלי חל עליהם. על כן, אין ללמוד גזירה שווה מעובדי המדינה הישראליים לעניינם של המערערים.
השאלות העומדות להכרעה:
30. מטענות הצדדים כמפורט לעיל עולה כי שאלות אלה עומדות להכרעה בהליך זה:
30.1. האם חלות על המערערים במישרין הוראות חוקי העבודה החלים במדינת ישראל (להלן – הדין הישראלי) והוראות ההסכמים הקיבוציים וההסדרים הקיבוציים, כגון התקשי"ר, החלים על עובדי מדינה?
30.2. האם יש להחיל על המערערים את הדין הישראלי ו/או הוראות ההסכמים וההסדרים החלים על עובדי מדינה מכוח כללי ברירת הדין, כפי שהותוו בבג"צ גבעת זאב, או מכוח עקרונות המשפט המינהלי החלים על המינהל האזרחי, ובכלל זאת עקרון השוויון ו/או תקנת הציבור?