דיון והכרעה
16. קודם לפירוט הראיות שהונחו לפני, יש להתייחס לשאלת נטל השכנוע, שכן התובע הוא אשר נושא על דרך הכלל בנטל לשכנע שיש לקבל את תביעתו, אלא שבענייננו, נטל השכנוע עובר לכתפי טוביאס והקיבוץ.
כמפורט לעיל, טוביאס והקיבוץ אינם מכחשים את האמירה המפורטת במכתב, שעל פני הדברים מהווה לשון הרע. היות שכך, בין משום שמדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", ובין משום שמדובר ב"טענת הגנה" שעל פי הפסיקה הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבע (ראו א' שנהר "דיני לשון הרע" (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז-1997), בעמ' 465), אזי נטל השכנוע שיש אמת בדברים שנרשמו במכתב, נמצא כל כולו על כתפי הקיבוץ וטוביאס.
17. עוד, טרם דיון בראיות, יש להתייחס לטענת הקיבוץ וטוביאס, ולפיה האמירה לעצמה, גם אם אין בה אמת, איננה מהווה לשון הרע, אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק, כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
בהקשר זה נטען, כי הקביעה באם פרסום מסויים מהווה לשון הרע, נשענת על מבחן אובייקטיבי, ולפיו האמירה תבחן במשקפיים של האדם הסביר, ולא בתחושה הסובייקטיבית של התובע אשר מרגיש את עצמו נפגע מן האמירה.
בהקשר זה הוסף, כי מדובר בתיעוד ענייני ואמין של פגישה שנערכה בין קזריאן לטוביאס.
18. אינני מקבל טענה זו של הקיבוץ וטוביאס. ככל שמדובר באמירה שאין בה אמת, אזי יש בדברים שנרשמו במכתב, במובהק כדי לפגוע ולהשפיל אדם בעיני הבריות, שכן כאשר מייחסים לאדם תקיפה של אחר תוך עיוות פניו, יש בכך כדי ליצור תדמית שלילית לאדם, גם במשקפיו של האדם הסביר, ולא רק בהיבט הסובייקטיבי.
19. להשקפתי הקיבוץ וטוביאס עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם.
20. מר טוביאס העיד בתצהיר עדותו הראשית ביחס לאירוע התקיפה, כך (סעיפים 17 – 21 לתצהירו):
"מאחר שמישה הודיע כי הוא אינו מקבל עליו את סיכום הפגישה הנ"ל, זומן הוא, חודש לאחר מכן, ביום 3.2.2008 לשיחת משוב אישית במשרדי. הגעתי לפגישה עם גישה חיובית ומתוך רצון כן לסייע ולתמוך במישה, כמו תמיד. הפגישה החלה במשוב חיובי שנתתי למישה על דברים מסוימים, כמו הערכה ליכולתו המקצועית בתחום המחשוב.
מישה סרב בתוקף לקבל את הנחיותיי לגבי אופן ניהול המעבדה והודיע באופן חד-משמעי ובהתרסה כלפיי כי לא יבצע את ההנחיות. מתוך רצון לגלות איפוק ואמפתיה כלפיו, הצעתי למישה להביא את העניין לדיון בהנהלת הקיבוץ או אצל יועץ אירגוני, אך מישה דחה את ההצעה הזו.
לאחר שהבנתי כי לא ניתן להגיע עם מישה להסכמות, קמתי מכסאי כדי לסיים את הפגישה. מישה המשיך עם האמירות המתריסות כלפיי, תוך שהוא מתנהג בצורה מוזרה (מוציא הלשון ועושה תנועות מוזרות עם הידיים כמו 'ניקוי שולחן') ובשלב מסויים כשפקעה סבלנותי נאלצתי לעצור אותו ושאלתי את מישה בקול רם ותקיף: 'איך אתה רוצה לפתור את חילוקי הדעות אם אתה לא מקבל את הפתרונות שמציעים לך?'. אדגיש – לא הייתה כל אלימות או התגרות מצדי בשאלה זו או בכלל, כי אם להפך.
אלא שבשלב זה, מישה עבר מכסאו מהצד השני של החדר טל מאחורי השולחן שלי היכן שאני יושב והתנפל עליי תוך הפעלת אלימות פיזית רבה, תפס אותי בצווארון החולצה, הטיח אותי בחוזקה אל קיר המשרד ואח"כ הושיב אותי בכוח על השולחן הצדדי תוך כדי צעקות ואיומים. מעוצמת האלימות של התובע כלפיי נשלפה חולצתי מתוך מכנסיי. בשלב זה שהינו במשרד רק התובע ואני.
לאחר שהסתיימה התקיפה יצא מישה מהמשרד כשהוא מותיר אותי המום במקומי. באותן דקות ממש הגיעה למשרדי לורי סטרק, מזכירת הקיבוץ דאז (להלן:'לורי') שמשרדה שוכן קרוב למשרדי. לורי נכנסה למשרד ומצאה אותי במצב של סערת רגשות, המום מהתקיפה שזה עתה עברתי מצד מישה חברי לקיבוץ, כשחצי מחולצתי עדיין מחוץ למכנסיים. "