הנה כי כן, קזריאן לא אמר אמת במהלך עדותו. הדברים שנרשמו בכתבי התביעה הם ברורים, שכן קזריאן טען, כי הודעות הספאם מפריעות לו כאיש שירות הנדרש להשיב לכל הודעה הודעה. דברים אלה אינם מתיישבים עם הטענה, לפיה מדובר ב"עבודות בית". בגין עבודות מסוג זה אין נהוג לקבל הודעות ולהשיב להן.
29. יתרה מכך, קזריאן ניסה להסתיר את עצם הגשת תביעות אלה. במהלך חקירתו הנגדית הוא נשאל בשתי הזדמנויות, באם הוגשו על-ידו תביעות נוספות, והוא השיב ב"לא זכור לי" (ראו עמ' עמ' 5 לפרוט' ש' 35 וכן עמ' 8 לפרוט' ש' 18). רק כאשר ב"כ הנתבעים הציג בפנין את התביעות, נזכר בהן לפתע קזריאן (ראו עמ' 8 לפרוט' ש' 22).
לכך יש להוסיף, כי באופן תמוה ביקש קזריאן מבית משפט השלום בראשל"צ (אליו הוגשו תביעות ה"ספאם"), כי יטיל חסיון על ההליך (ראו מוצגים נ/3 ו- נ/4). הסברו של קזריאן לצעד זה ש"יש לי ילדים" (עמ' 9 לפרוט' ש' 12) איננו אמין בעיני, שכן אין בתביעות שהוגשו פרטים אישיים שיש להסתיר.
30. אין מחלוקת שהמכתב צורף לדוא"ל שנכתב ביום 3.2.2008, ורק במועד זה הוא הפך לפומבי, ולכן בסיס לתביעת לשון הרע. מנגד התביעה הוגשה רק ביום 22.6.2014, דהיינו בחלוף למעלה משש וחצי שנים.
כפי שצויין לעיל, התובע בחקירתו הנגדית אישר, כי היה מודע לתוכנו המלא של המכתב ביום ה- 4.2.2008, שכן הוא הוקרא לו על-ידי מר דוד סיינר.
31. היות שכך, נדרש הסבר מדוע השהה קזריאן את תביעתו, שכן לדבריו בעקבות הפרסום דבקה בו תדמית של "הבריון השכונתי" (סעיף 95 לתצהירו), וכי המכתב נועד "להשפיל ולעשות אותי ללעג" (סעיף 108 לתצהיר).
במצב עניינים שכזה, מצופה מן הנפגע ובענייננו התובע, כי ימהר ויקדים את תביעתו על מנת שהדברים יועמדו על דיוקם.
בע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו(3) 827 (1992), נפסק (עמ' 833):
"הגשת תביעה לפיצויים היא התגובה הטבעית על פירסום לשון הרע נגד אדם, במיוחד כאשר היא מוגשת סמוך לאחר פירסום הדברים....
בת"א (חי') 636/71 שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ [פורסם בנבו] (9.6.1977) נפסק :
"ואולם מאידך, יתכן שאיחור כה ניכר בהגשת תביעת פיצויים על פרסום לשון הרע יכול להשפיע על סכום הפיצויים שבית-המשפט יפסוק לתובע, מן הטעם שהאיחור עלול להצביע על כך, שהפגיעה ברגשותיו של התובע לא היתה חמורה עד כדי כך, שכן אם היתה חמורה, סביר הוא כי התובע לא יתמהמה בהגשת תביעתו.
32. להשקפתי, השיהוי בהגשת התביעה, ובפרט שיהוי כה ניכר יכול גם להצביע על כך שלא היו דברים מעולם, שכן אם אכן כטענת התובע שמו יצא לרעה ברחבי הקיבוץ, שהוא "יחידת מידע סגורה שכל אמירה בה דולפת ומאכלסת את 'טורי הרכילות' והופכת מהר מאוד לשיחת היום/השבוע החודש/השנה", אזי היה מצופה שהתביעה תוגש בסמוך לאחר שהתובע גילה את דבר קיומו של המכתב, וזאת על מנת שחברי הקיבוץ יקבלו את המידע האמיתי והנכון אודות האירוע שהתרחש בחדרו של מר טוביאס, ותוסר העננה מעל ראשו. הגשת התביעה בחלוף למעלה מ- 6 שנים איננה מתיישבת עם טענת קזריאן בדבר הפגיעה שחווה.
ויודגש, כעולה מחקירתו הנגדית, התובע ידע היטב לעמוד על זכויותיו המשפטיות ולהגיש הליכים מקום בו הוא ביקש "תרופה" בגין עוולה שנעשתה לו על-ידי מי מן הקיבוץ. כך הוגשו על-ידו תלונות נגד הקיבוץ לתנועה הקיבוצית, למבקר המדינה ואף הוגשה על-ידו תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה (ראו בעדותו עמ' 6 לפרוט').
לכן, הטענה לפיה המתין עד אשר המכתב נמסר לו לאו טענה היא, שכן קזריאן יכול היה להגיש את התביעה ולדרוש את המכתב במסגרת גילוי המסמכים. לחילופין, היה על קזריאן להראות שקיבל ייעוץ משפטי ולפיו לא ניתן להגיש את התביעה ללא המסמך עצמו.
לא זו אף זו. אין בתצהיר עדותו הראשית של התובע או בעדותו בחקירה הנגדית, ולו איזכור של מקרה בודד שבו, בעקבות הפצת המכתב בקיבוץ, הוא היה מושא ל"שנאה, בוג או לעג".
43. מנגד, אני מוצא תמיכה בעדות של מר טוביאס וגב' סטרק, מתוך בחינה של המכתב כולו, וכן בחינה של הודעות דוא"ל נוספות.
44. לא יכולה להיות מחלוקת כי טוביאס והקיבוץ, לא יכלו לצפות את שרשרת האירועים שבעקבותיה הגיש קזריאן תביעה זו, ולכן יש חשיבות לקריאת תוכנו המלא של המכתב.
המכתב נפתח בדברים הבאים (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע):
"ראיינתי את מישה כל חודשיים מאז 6/2007. הוא הסתדר, על פניו, יפה מבחינה כלכלית והענף לא הפסיד כסף. אני הייתי שבע רצון מהשינוי למעט אי הקשר בין עבודותיו לבין החיובים בניהן לבין מה שמחוייב הענף. מעבר לכך מישה פנה אלי לקבל תוספת התייחסות בגין פרויקטים. מאחר ושכרו הוא קבוע ב – 7,200 ₪ ברוטו לחודש לא משנה מה. אין כל תועלת לשינוי ההתייחסות. קיבלתי אזהרות מחבריםש הזהירו אותי פעמים מספר שמשהו במעבדה נראה "לא בסדר" מבחינת מינהל תקין. השיחות שלי עם מישה הסתיימו שנימה חיובי ........ עד לתקרית של היום!
ראיינתי את מישה היום בשיחת משוב. פתחת את השיחה בהישגים של מישה כפי שאני מבין אותם".
בהמשך המכתב, ועוד קודם לתיאור האירוע שהתרחש, שהוא מושא תביעה זו, מפרט מר טוביאס באריכות את המחלוקת, שהיתה בזמנו בינו לבין מר קזריאן, באשר לאופן ניהול המעבדה.
45. אילו רצה מר טוביאס להעליל על מר קזריאן, עלילה שלא היתה, אזי אין זה סביר בעיני שהיה מאריך כל כך בדברים, לפרטי פרטים, ביחס לשיחות שהתקיימו ביניהם, ולדברים שהוחלפו במהלך שיחות אלה, ואף משבח את מר קזריאן בפתח מכתבו.
מנגד, אירוע התקיפה מתואר באופן מינורי, אף שטוביאס יכול היה לתאר אותו ב"צבעים עזים" יותר אילו ביקש להעליל על קזריאן.
האופן שבו נכתבו הדברים, מהווים להשקפתי חיזוק לכך שיש בדברים אמת.
46. יתרה מכך, עיון בדוא"ל, שאליו צורף המכתב, ובהודעות דוא"ל נוספות (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של קזריאן), מעלה, כי טוביאס מודע למחלוקות שעמדו בינו לבין קזריאן, והוא ביקש עזרתם של אחרים על מנת לנסות ולגשר בין הצדדים, ולסייע לקזריאן במה שנחזה אצלו כמצוקה.
היות ואין טענה שהודעות דוא"ל אלה יוצרו לצורך הליך זה, אזי נדרש הסבר מדוע לפתע יחליט טוביאס להעליל על קזריאן.
47. תשובתו של קזריאן בעניין זה (ראו סעיף 97 לתצהיר עדותו הראשית), כי המניע הוא על מנת לנסות ולהשפיע על ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ, איננה משכנעת.
קזריאן העיד, כי בחר שלא לפנות להנהלה הכלכלית של הקיבוץ היות וחש ש"אין עם מי לדבר" (ראו עמ' 10 – 11 לפרוט'), וכי "לא האמין עוד לאנשים", אלא שבין מועד האירוע לבין מועד סיום העסקתו במעבדה חלפה שנה (ראו מכתב סיום ההעסקה – נספח ב' לתצהירו של קזריאן). מכאן ברור שלמרות ש"אין עם מי לדבר" לקזריאן ניתנה תקופה של כשנה להסדיר את ענייני המעבדה בהתאם להנחיות שניתנו לו, והוא אף יכול היה לפנות למוסדות הקיבוץ על מנת לנסות ולהשפיע על ההחלטה שתתקבל, אך הוא לא עשה כן.
בעניין זה לא יהיה זה מיותר לשוב ולציין, שקזריאן העיד, כי פעל מול הקיבוץ והנהלתו במישורים שונים – התנועה הקיבוצית, מבקר המדינה ואף בהגשת תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה, ולאחר מכן בערעור לבית הדין הארצי (ראו עמ' 6 לפרוט'). מכאן, שקזריאן ידע לפנות בתלונות ו/או בתביעות, מקום בו סבר שנעשה לו עוול. לכן, העובדה שלא פנה להנהלה הכלכלית של הקיבוץ איננה נעוצה בדברים שנכתבו במכתב, אלא בסיבות עלומות אחרות.
48. לסיכום, הדיון במחלוקת זו, יש לומר כי במאזן הסתברויות אני מעדיף באופן משמעותי את גירסת הנתבעים על-פני גירסתו של התובע.
עדותו של קזריאן היא עדות יחידה, לא אמינה, שלוקה בשיהוי ניכר שעוד יותר מפחית מאמינותה. זאת ועוד, לא נמצאה לה ראיה מסייעת, כדרישת סעיף 54 לפקודת הראיות, ולא מצאתי טעם אשר יצדיק לבסס את ההכרעה בתביעה זו אך על עדותו של קזריאן.
מנגד, עדותו של טוביאס נתמכת בעדותה של הגב' סטרק, ותמיכה נוספת מצוייה באופן ניסוח המכתב ובהודעות הדוא"ל הנוספות ששלח טוביאס בעניינו של קזריאן.
49. משזו מסקנתי, אינני נדרש למחלוקת הנוספת, ביחס למספר האנשים שנחשפו למכתב.
יחד עם זאת יש לומר, כי אילו הייתי מגיעה למסקנה שמדובר באמירה שהיא בגדר "לשון הרע" שכן היא איננה אמת, אזי די היה בהפצת המכתב לגורמים המכותבים, כדי להוות בסיס לתביעה.
סוף דבר
50. התביעה נדחית.
התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 6,000 ₪. התשלומים לנתבעים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בחלוף מועד זה.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ' תשרי תשע"ח, 10 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
יהודה ליבליין, שופט