1183. באשר לענייננו, לאור ההיקף העצום של הסכומים שנלקחו, ולאור מצוקתו הכלכלית של יגרמן והקשיים הפיננסים של החברות הפרטיות (מיאב ובסט בית) לאורך כל התקופה הרלוונטית, נראה כי אפשרות סבירה להחזרת הכספים לא נמצאה בידי הנאשמים. לכל הפחות, לא הוכיחו הנאשמים כי הייתה בליבם, במועד משיכת הכספים, כוונה רצינית להחזיר את שנטלו. בתנאים שכאלה, הנטל המוטל על שכמו של נאשם הוא נטל כבד. הנאשמים אף לא התיימרו להוכיח שהיה ביכולתם להרים נטל שכזה, והם לא הרימו את ראשיתו של נטל זה.
1184. כאמור, המאשימה טוענת כי הנאשמים עברו עבירות של גניבה בידי מנהל וגניבה בידי מורשה. כפי שציינתי לעיל, הרשעה בעבירות אלו דורשת את הוכחת היסודות של עבירת הגניבה הבסיסית (שליחת יד). עד כה, הובהר כי מתקיימים יסודותיה של עבירת שליחת היד. כעת, נבחן האם מתקיימים יתר יסודות העבירות בהן מואשמים הנאשמים.
1185. בענייננו, אשר לגניבה בידי מנהל לפי ס' 392 לחוק העונשין, הסעיף מתייחס ל"חבר דירקטוריון או נושא משרה". כל שלושת הנאשמים היו מנהלים בחברות הקבוצה: בנוגע ליגרמן, הדברים פורטו בהרחבה בפרק העוסק בהיותו נושא משרה לעיל; הבי היה יו"ר דירקטוריון אפקון אלקטרו מכניקה, דירקטור בפויכטונגר תעשיות, ובעל זכות חתימה בשתיהן; גבעוני היה מנכ"ל פויכטונגר תעשיות בפועל ומורשה חתימה בחברות הבנות שלה, אפקון אלקטרו מכניקה בכללן. גבעוני אמנם לא היה דירקטור באפקון אלקטרו מכניקה בעת הרלוונטית - אך הוא היה בעל השליטה בה, ומורשה חתימה - וכן מנכ"ל ודירקטור בחברת
--- סוף עמוד 277 ---
האם שלה - ומכאן שהוא מנהל בחברה לכל דבר ועניין (והרבה מעבר לכך). כך, כל אימת שנמצא כי נגנב נכס של חברה ציבורית על ידי הנאשמים, הרי שהעבירה המתאימה היא עבירה של גניבה בידי מנהל.
1186. אשר לסעיף 393 לחוק העונשין, גניבה בידי מורשה, עולה השאלה האם קיימת חפיפה בין עבירה זו לעבירה לפי סעיף 392 אשר מצדיקה כי הרשעה, על מעשה יחיד, תהא רק באחת מן העבירות. בעניין גולדין פסק בית המשפט בסוגיה (בעמ' 40):
"אם נתקיימו יסודות עבירת הגניבה כלפי cih הרי שיש מקום להרשיע את גולדין בגניבה בידי מנהל ואין מקום להרשיעו גם בגניבה בידי מורשה, כשם שלא ראוי להרשיעו הן בגניבה בידי עובד והן בגניבה בידי מנהל. מעמדו כמורשה של cih ומעמדו כמנהלה אינם מצמיחים שתי חובות אמון עצמאיות כלפיה, ונאמנויות אלה מייצגות שני צדדים של אותה מטבע. אם יורשע גולדין הן בעבירה של גניבה בידי מנהל והן בעבירה של גניבה בידי מורשה, לא יהא בכך אלא ריבוי מלאכותי של העבירות. ודוק: הזיכוי בהקשר זה מעבירת הגניבה בידי מורשה, "הינו זיכוי בעל אופי טכני-רישומי בלבד בהתחשב בכך שהמדובר בעבירות 'חופפות' לעבירות שבהן הורשע המערער בשל אותם המעשים" (ע"פ 7024/93 פח נ' מדינת ישראל [13] , בעמ' 28-29)."
1187. אכן, גם לדעתי, אין תכלית ראויה להרשיע בשל אותו מעשה בשתי עבירות שהן "אותה הגברת בשינוי אדרת", שהחפיפה ביניהן היא אינהרנטית, הן לא "עבירות קרובות" אלא "חופפות" במהותן וביסודותיהן (ראו גם: עניין פרי בעמ' 44-43; ע"פ 7075/03 אסתר אלון נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2006) עמ' 31) זאת בניגוד לעבירות לפי סעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין, שאינן חופפות ומטפלות באספקטים שונים של החיים התאגידיים כמפורט בדיון באישום 2 להלן.
1188. האינטרס עליו באות עבירות אלו להגן זהה, כמו גם רוב יסודותיהן שמתבססות על עבירה של גניבה בשליחת יד, כאשר דגש מיוחד הושם על יחסי האמון בין הנאמן לבין המפקיד. שתי העבירות נוצרו על מנת לפרוש יריעה רחבה יותר, לתפוס יותר עבריינים ברשת עבירת הגניבה "בנסיבות מחמירות". אין הדבר אומר כי פלוני שנופל בטווח החפיפה, הרחב יחסית, בין שתי העבירות, צריך להיות מורשע בשתיהן. יש לבחון מהו המקרה שיותר מתאים לנסיבות העניין ולהרשיע בהתאם.
1189. על עבירת שליחת היד נאמר תכופות כי היא מתאפיינת בחומרה טבועה שנוצרת מהפגיעה ביחסי האמון בין המפקיד לנפקד. כאמור דברים אלו הם בבחינת קל וחומר בעבירות של גניבה בידי מנהל או בידי מורשה, ולו מפאת העובדה שיחסי האמון במצבים אלו הם בעלי משמעות מוגברת (עניין פרי, בעמוד 41):