--- סוף עמוד 278 ---
"החומרה היתירה הנודעת לנסיבות המנויות בעבירה של גניבה בידי מורשה נובעת מכך שבהתקיימן, נפגעים יחסי אמון מיוחדים שנוצרו בין הגנב לקרבן הגניבה. עבירת הגניבה בידי מורשה פוגעת בה בעת בשני ערכים חברתיים רבי-חשיבות: ערך ההגנה על הרכוש, וערך ההגנה על יחסי האמון בין מרשה למורשה. הפגיעה בשני ערכים אלה במשולב היא היוצרת את החומרה המיוחדת שבמעשה העבירה, המצדיקה ענישה מחמירה"
כן ראה עניין הירשנזון, עמ' 27 - 28:
"הנה כי כן, כאשר מדובר בעבירת גניבה המיוחסת למנהל בתאגיד, נוספת לפגיעה בערך המוגן העומד בבסיס עבירת הגניבה הקלאסית (ההגנה על הרכוש), גם הפרה של יחסי האמון המיוחדים שבין המנהל לבין התאגיד, והיא שמצדיקה את ההחמרה בענישה."
1190. על דברים אלה אוסיף כי לטעמי, כאשר אחת מתכליות החוק היא הגנה על יחסי האמון בין הצדדים, יש חומרה מיוחדת במקרה בו נושאי משרה בחברה ציבורית הם מבצעי הנטילה, והחברה - ובאמצעותה בעלי מניות מקרב הציבור - הם הצד ממנו ניטל הדבר. זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, פערי המידע והכוחות בין הצדדים גדולים. בעל מניות מקרב הציבור חסר בדרך כלל את היכולת לשמור על נכסיו באפקטיביות ואין לו אלא להיות נתון לחסדיו של הנפקד - נושאי המשרה או בעלי השליטה בחברה. השנייה, לפגיעה ביחסי אמון אלו יש לרוב השלכות רוחב ארוכות טווח שיש בהם כדי להאט את פעילות השוק ולהשפיע על הכלכלה כולה. כבר רבות נכתב על החשיבות שיש לאמון הציבור בהגינות המסחר בשוק ההון וההתנהלות ההוגנת של נושאי המשרה בחברות שמניותיהן נסחרות בבורסה (בעת האחרונה התייחסתי לעניין מספר פעמים) (ראו למשל: גזר הדין בעניין פסיפיקה מיום 21.11.12, וההפניות שם).
1191. באשר לגניבה בידי מורשה, אמנם לא מצאתי לנכון להרשיע את הנאשמים בעבירה זו, אולם זאת רק מטעמים טכניים כאמור לעיל. העבירה תחשב לשליחת יד כאשר הדבר ניתן לנפקד כ"פקדון" קרי על מנת שיחזירו אליו ביום מן הימים. בעוד שמורשה הוא אדם שנמסר לו הנכס למטרה מסוימת והגניבה מתרחשת כאשר המורשה לא עושה את אותו שימוש. השימוש צריך להיות אחד מן המפורטים בסעיף 393 (קדמי, על הדין בפלילים, בעמ' 722).
1192. המאשימה ייחסה לנאשמים את תת הסעיף השני לסעיף 393:
"גונב נכס שהופקד אצלו, לבדו או עם אדם אחר, על מנת שימרנו שמירה מעולה או ישתמש בו או בתמורתו, כולם או מקצתם, למטרה פלונית או ימסור כולם או מקצתם לאדם פלוני;"