1781. העבירה דנן היא עבירה התנהגותית, להבדיל מתוצאתית. נדרש כי העבירה תיעשה במטרה להטעות משקיע סביר, אך אין צורך כי המשקיע יוטעה הלכה למעשה. קרי, מדובר בעבירת 'מטרה':
"...לא מוטלת על התביעה חובה להראות כי משקיע מסוים אכן הוטעה בפועל כתוצאה מהפרת חובות הדיווח. לצורך הוכחת היסוד העובדתי די בכך כי לא קוימה חובת הדיווח, או שנכלל בדיווח פרט מטעה. בהוכחת יסוד עובדתי זה קמה הנחה נורמטיבית כי המשקיע הסביר מצוי בנחיתות אינפורמטיבית, המקשה עליו לקבל החלטה מושכלת בתחום שוק ההון" (רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, תק-על 2010(1), 9183, 9207 (2010), (להלן: "פרשת דסק"ש") בפסקה 144 לפסק הדין; ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 450 (1999)).
1782. זאת ועוד, נקבע כי ניתן להשתמש בהלכת הצפיות לצורך הוכחת היסוד הנפשי, כך שמספיק כי התביעה תראה מודעות להתממשות הטעייה של משקיע סביר כאפשרות קרובה לוודאי, שכן זו "שקולה כנגד המטרה להטעות משקיע סביר" ((רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 97, 110 (1997) (להלן: "עניין פולק")); ראו גם: פרשת דסק"ש, עמ' 58-57; עניין אלגור, עמ' 245)
--- סוף עמוד 425 ---
1783. יצוין כי באישומים 11 ו-12 מואשמות גם החברות עצמן (משב ופויכטונגר השקעות בהתאמה). אתייחס לעניינן בקצרה, מאחר שהחברות כלל לא הגישו סיכומים בתיק.
חובת הגילוי בחברות ציבוריות
1784. בפרשה קודמת תיארתי בהרחבה את חשיבותה המפליגה של חובת הגילוי בחברה ציבורית (ת"פ (ת"א) 8256-05-11 מדינת ישראל נ' אפרים קדץ (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.7.2012) בעמ' 13-15):
"שוק הון משוכלל נשען על זרימה בלתי פוסקת של מידע, המשמש בסיס (מבחינת המשקיעים) לבִיצוּען של עסקות בניירות ערך. לא בִּכְדִי מכונה המידע בתור 'סם החיים הזורם ללא הרף בעורקיו של שוק ניירות הערך' (י' גרוס ונ' מימון-שעשוע 'הנעה בתרמית לביצוע עסקה בניירות ערך' הפרקליט מד(ב) 181 (תשנ"ח-תש"ס); כן עיינו: ל' פסרמן-יוזפוב דיני ניירות ערך: חובת הגילוי 12-11 (2009)). הצורך ב'זרימה בלתי פוסקת של מידע' מחייב שהמידע יגיע לצרכניו – המשקיעים – בזמן אמת. אי הגעת המידע בזמן אמת למשקיעים מובילה להיווצרות חֶסֶר מידע: המשקיעים אינם מחזיקים בכל המידע הרלוונטי הקיים בנקודת זמן מסוימת. כְּפוֹעל יוצא, הם מבצעים את החלטתם 'הטקטית' – האם לרכוש מניות או להימנע מרכישתן; האם למכור מניות או להימנע ממכירתן – בהתבסס על מידע חסר וּבִלתי מספק. במילים אחרות, הם מנועים מלבצע החלטה מוּדעת (informed decision) (ראו: א' אברמזון 'תחזיות ו'מידע רך' בחברה הציבורית – החובה לגלות ועקרונות האחריות המשפטית' משפטים כב 55, 56 (תשנ"ג-תשנ"ד)), דהיינו החלטה מושכלת הנשענת על כל המידע הרלוונטי הנדרש לשם קבלתה (ראו: ע' צפריר מידע פנים 21 (תשס"ה), השוו גם לעניין 'הסכמה מדעת' (informed consent) בקבלת החלטות רפואיות. להרחבה, עיינו: נ' קרקו-אייל דוקטרינת ההסכמה מדעת בחוק זכויות החולה (תשס"ח)). כאשר חֶסֶר המידע משותף לכל המשקיעים בשוק ההון, לא נוצרת בעיה מהיבט השוויון, המחייב כי השחקנים בשוק יפעלו כולם על-פי כללי משחק זהים. במילים אחרות – כאשר 'סובלים' המשקיעים כולם מִחֶסֶר מידע, אין יתרון מוּבְנֶה למשקיע אחד על-פני מִשנהו. אולם, המציאות מלמדת כי פעמים רבות משקיעים מסוימים מצליחים – באמצעות קרבתם לחברה מושא נייר הערך הרלוונטי – להגיע למידע שאינו חשוף לכלל הציבור. בסיטואציה זו נוצרים למעשה פְּערי מידע בין המשקיעים. פערי המידע מובילים לחוסר שוויון מובנה בין פעילות המשקיעים החשופים למידע לבין פעילותם של אלה שאינם חשופים לו.
...
חובות גילוי אלה הן פועל יוצא מעקרון העל השָלֵט בדיני ניירות הערך, עקרון הגלוי הנאות (ראו: ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 353 (1999)). עקרון זה כונה על-ידי הנשיא (כתארו דאז) ברק בתור 'גילוי, ושוב גילוי, ועוד גילוי' (ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקה 20 (לא
--- סוף עמוד 426 ---
פורסם, 21.8.97)). התפיסה היא כי 'רק גילוי נאות – גילוי ראוי – יאפשר למשקיעים להחליט באופן רציונאלי מה יעשו, ובה-בעת ירתיע בעלי כוח ומקורבים מהתנהגות מניפולטיבית תוך פיקוח על פעילותם' (עניין רוזוב, בעמ' 353; ראו עוד: אבן-חן, בעמ' 67 ו-194-193). תכליתן של חובות הגילוי היא אפוא כפולה. חובות הגילוי נועדו מחד גיסא להעניק למשקיעים את מלוא המידע הדרוש להם כדי לבצע החלטה רציונאלית ומוּדעת, ומאידך גיסא להציב גבולות איתנים ליכולתם של המחזיקים במידע לנצלו, לפני גילויו לציבור, למען טובתם האישית (אשר לרוב מתבטאת בהשאת תשואה כלכלית ניכרת). עקרון הגילוי הנאות מגשים את עקרונות השוויון וההוגנות (בין המשקיעים) וכן מעודד יעילות מצרפית של השוק. כל אלה מהווים חלק מכללי המשחק האלמנטאריים בשוק ההון (השוו: פסרמן-יוזפוב, בעמ' 72-51 (2009)), כפי שאכן נדרש וראוי שיהיה. להרחבה על חובות הגילוי, עיינו בספרה הנ"ל של פסרמן-יוזפוב"
1785. אישום זה עוסק בחובת הגילוי כעיקרון שעומד בבסיס החובה שמוטלת על חברה לפרסם את דוחותיה הכספיים. בקצרה, על חברה לפרסם ארבעה דוחות בכל שנה, אחת לכל רבעון, כאשר הדוח לרבעון האחרון בשנה הוא הדוח השנתי. אלו הדוחות התקופתיים. בשונה מהדיווח המיידי, דו"ח תקופתי "אינו מותנה בהתרחשות אירוע מסוים, אלא הוא נועד לתת מענה עדכני לציבור המשקיעים אודות מצב עסקי התאגיד ופרטים אחרים אודותיו אחת לתקופה מסוימת" (ימין ווסרמן, עמ' 533). דוחות תקופתיים אלו הם מהכלים החזקים ביותר כיום ליצירת שקיפות וזרימת ידע בשוק ההון.