5. בית הדין האזורי דחה את התביעה במלואה, וקיבל את התביעה שכנגד בעיקרה. משענייננו, בעיכוב ביצועם של תשלומים שנפסקו בתביעה שכנגד, לא נתייחס בהחלטה להלן לתביעה העיקרית.
6. בית הדין ניתח את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי וקבע כי בין המבקשות לבין המשיב התקיימו יחסי עובד ומעסיק. בית הדין מצא כי המשיב בהיותו מהנדס מכירות עיקרי ובלעדי השתלב באופן מלא ומהותי בליבת עבודתן של המבקשות; המשיב ביצע את מטלותיו באופן אישי, תוך כפיפות מלאה למנהל ובעלים של המבקשות, והופיע כנציג המבקשות בפני לקוחות וספקים. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע בית הדין האזורי כי הגם שהמשיב קיבל שכר כנגד חשבוניות שהנפיקה חברת איטלטג, החברה שבבעלותו, לא היה מדובר בעסק עצמאי שנותן שירותים למבקשות, אלא לכל היותר בכסות חשבונאית, שלא תאמה את יחסיהם
--- סוף עמוד 3 ---
האמיתיים של הצדדים. בקשר לכך נקבע כי הוכח שהמשיב עבד באמצעות איטלטג בבלעדיות עבור המבקשות ולא נתן שירותים ללקוחות אחרים; עד לדרישה להעסיק את המשיב כ"עצמאי" ולשלם את שכרו כנגד חשבוניות, המשיב לא הועסק כ"עובד" של איטלטג ולא נמנה עם בעלי מניותיה; חברת איטלטג הינה חברה משפחתית שהיתה בבעלות הוריו של המשיב, לא היתה פעילה משנת 1999 ומעולם לא עסקה בתחום בו עסק הוא במבקשות. חברת איטלטג "הוקמה לחיים" לצורך ההתקשרות בין המשיב למבקשות, ללא כל משמעות למעט קבלת הכספים שהיוו תמורה לעבודתו של המשיב. בית הדין עמד על סממנים נוספים המעידים כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בכל בנוגע למבחן הפיקוח נקבע כי המשיב לא היה עצמאי להחליט בעניינים כספיים והוא נדרש לקבל את אישור של מר אברהם ויטנברג, הבעלים ומנהלה של המבקשות; חלוקת העבודה והלקוחות הוכתבה על ידי המבקשות בלבד; בכל הנוגע למבחן התלות הכלכלית נקבע כי הכנסתו היחידה של המשיב היתה מעמלות המכירה ששולמו לו על ידי המבקשות באמצעות איטלטג; המשיב קיבל מידי חודש מקדמה על חשבון השכר ולחלוקת העבודה על ידי ויטנברג היתה השפעה ישירה על הכנסתיו. אשר למבחן כלי העבודה נקבע כי המשיב השתמש ברכב ליסינג ובמחשב נייד שאיטלטג העמידה לרשותו, ולא הוקצה לו חדר במשרדים של המבקשות, אך המבקשות נשאו באופן מלא בהוצאותיו; מימנו את נסיעותיו של המשיב לחו"ל והוצאות תקשורת נוספות. בית הדין קבע כי המשיב הועסק תקופה רצופה וממושכת של שש שנים, והוא נתן את שירותיו באופן אישי, ללא אפשרות לבצע את העבודה באמצעות עובדים מטעמו.
7. באשר למבחן צורת תשלום השכר נקבע, כי אומנם התמורה שולמה על ידי המבקשות לחברת איטלטג כנגד חשבוניות מס, אולם אופן תשלום השכר והגדרת המשיב כ"נותן שירותים" הוכתבה על ידי המבקשות, והמשיב לא ניתנה האפשרות לבחור באופן העסקה אחר, ועדותו כי מר ויטנברג סירב להצעתו כי יועסק כשכיר אושרה על יד מר ויטנברג. עוד נקבע כי המשיב אומנם מצא יתרון באופן ההתקשרות, שכן לחברת איטלטג נזקפו הפסדים והכנסותיה נוכו מההפסדים ותשלומי המבקשות הועברו אליה מבלי שהוכה מהם מס, אך אופן התשלום נכפה על המשיב לא מרצונו, ולכך לא ניתן לתת משקל בקביעת מהות היחסים שבין הצדדים. עוד קבע בית הדין כי הצדדים ראוי בהתקשרות ביניהם כעבודה לכל דבר ועניין וכי לחברת איטלטג לא היתה כל מעמד ביחסיהם מלבד במועד התשלום. כן נקבע כי גם אם ניתן היה לקבוע כי התנהלות המשיב היתה
--- סוף עמוד 4 ---
נגועה בחוסר תום לב, אין בהשלכות בתחום המס כדי להוביל לשלילת מעמדו כעובד. כן נקבע כי העובדה שהמשיב, לאחר שסיים את עבודתו במבקשות, המשיך לנהל את עסקיו ולעבוד עם ספקים אחרים באמצעות חברת איטלטג, אינה משנה מקביעה בדבר קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים.
8. זכויותיו של המשיב חושבו לפי התמורה שקיבל בפועל, בהתאם לחשבוניות המס, כפי שנתבע, על סך 35,482 ₪, משלא הוכח כי המשיב היה זכאי לשכר חלופי בשיעור נמוך מהשכר ששולם לו בפועל כ"עצמאי". בכל הנוגע לנסיבות סיום קשרי העבודה, קבע בית הדין, בהסתמך על גרסתו של המשיב שנמצאה מהימנה, כי הודעת הביטול של המבקשות להסכמים הקיימים עולה כדי פיטורים ועל כן המשיב זכאי לפיצויי פיטורים. בנוסף לכך חייב בית הדין את המבקשות לשלם למשיב שכר עבור עמלות בגין העסקאות שבוצעו על ידו, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בשל אי הפרשות לפנסיה, וכן החזר ההוצאות הקשורות לרכב.
9. תביעות המשיב להחזר הוצאות רכישת מחשב, לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ולפיצוי בגין עוגמת נפש, נדחו. לבסוף דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז הן משום שהועלתה על ידי המבקשות לראשונה בסיכומיהן והן לגופה. בית הדין קבע כי בנסיבות בהן לא הוצגה בפני המשיב כל אפשרות בחירה בצורת העסקה מלבד העסקתו כעצמאי, כך שמתכונת ההתקשרות נכפתה עליו, זאת בשונה מפסק הדין בעניין ענת עמיר (ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר - חברת החדשות הישראליות בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.15) עליו מסתמכים המבקשים; לא הוכח חוסר תום לב מצד המשיב; וגם המבקשות לא הוכיחו כי התמורה ששולמה למשיב היתה גבוהה ב- 50% לפחות מהשכר החלופי, אותו היה מקבל לו היה מוגדר מלכתחילה כעובד, לא היתה הצדקה להורות על ביצוע השבה וקיזוז בדיעבד. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשות לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כאמור.