190. נוסף על האמור, לא שוכנעתי כי התקיים במקרה דנן יסוד תום הלב. מצאתי כי האופן בו נוסחה ההודעה הינו בוטה וחורג מגדר הסביר, תוך שימוש מכוון בכינוי גנאי ("גנב"), המצביע על כך כי לא מדובר בדיווח ענייני אלא בניסוח אשר פוגע במידה רבה ומעבר לסביר להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15, לכן חזקה היא כי נעשה בחוסר תום לב. חזקה זו לא הופרכה על ידי הנתבע, כאשר אף שוכנעתי כי הנתבע פעל מתוך כוונה לפגוע בתובע שכנגד.
191. אוסיף כי בהקשר לסעיף 15(3), נדרש הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים (עניין אבידן; שנהר, בעמ' 295) – והם קיומו של עניין אישי כשר (בין של המפרסם, בין של הצד אליו הופנה הפרסום ובין של צד שלישי שלאדם אליו הופנה הפרסום יש בו עניין אישי כשר), אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי; וכי הפרסום נעשה בתום לב.
192. לא שוכנעתי כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, מאחר והנתבע העיד כי באותו שלב כבר ידע כי צד ג' מתעתד לעזוב את החברה ולחדול להיות לקוח שלה. מטעם זה אין מדובר בפרסום אשר נעשה בתום לב, אלא התרשמתי כי מדובר בפרסום אשר חרג מגדר הסביר לצורך השגת מטרה מסוימת, מתוך כוונה לפגוע בכבודו של התובע ובעיסוקו.
הנזק-
193. בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, פרסום לשון הרע הינה עוולה אזרחית המקנה זכות לפיצוי, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין. בנוסף, סעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע, קובע זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, שלא יעלה על 50,000 שקלים וכאשר הוכח כי פורסמה בכוונה לפגוע, פיצוי שלא יעלה על כפל הקנס. בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
194. בנסיבות המקרה שבפניי, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני או לא ממוני. התובע לא הוכיח כי נגרם נזק לעיסוקו או להתקשרותו עם הלקוח הספציפי (בני הזוג קוברובסקי וחברת קוקה קולה). התובע אף לא הפריך את טענת הנתבע (ס' 76 לתצהירו), כי גם לאחר שליחת הודעת הדוא"ל ונכון למועד הגשת התצהיר, הנתבע עדיין נותן שירותים לחברת קוקה קולה.
195. אומנם, התובע טען בתצהירו כי הפרסום גרם לו לעוגמת נפש רבה ולמתחים נפשיים מיותרים (ס' 84 לתצהירו) אולם טענה זו הועלתה על הכתב באופן כללי ביותר אשר אין בו כדי להוכיח כי אכן נגרם לתובע נזק נפשי. עם זאת, מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום לפצות את התובע בסך של 15,000 ש"ח בגין פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, אף שכאמור לעיל, בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום.