על כן, הנני קובע כעניין שבעובדה, שהתובעת קיבלה לידיה סכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 375,000 ₪ ונשארה זכאית אם כן ליתרת הסכום ע"ס 325,000 ₪.
ו. משכך, עובר אני לשאלה לעניין חלק זה של סכום התביעה והיא מי מהצדדים יש לחייב בגין יתרת החוב?
לטענת התובעת, יש לחייב את כלל הנתבעים, ביחד ולחוד, ואולם כפי שציינתי בפתח דבריי, לא ניתן לראותם כמקשה אחת, בהיותם בני משפחה אחת, כי אם על התובעת היה להצביע על עילה הנוגעת לכל אחד מהם אישית.
בעניין זה מצאתי כי יש לחייב את עיזבון הנתבע 2 והנתבע 4 בלבד, בעוד שכנגד הנתבעת 1, והנתבע 5, לא קמה כל עילה.
להלן נימוקיי ביחס להכרעה זו.
באשר לעיזבון הנתבע 2- מקום בו אין חולק כי חתם על ההסכם ולקח על עצמו את חובו של נאג'יב כפי שהסכימו הצדדים, יש לראותו כמי שחייב ביתרת הסכום שלא שולם. שעה שהלך לעולמו, נכנס עזבונו בנעליו ובחובה זו.
באשר לנתבעים 4 ו5, הללו מבקשת התובעת לחייב מכוח המחאות שנמשכו מחשבונם והגיעו לידיה. באשר לנתבע 4, עסקינן בשתי המחאות. האחת ע"ס 200,000 ₪, והשניה ע"ס 250,000 ₪. באשר לנתבע 5, עסקינן גם כן בשתי המחאות, אך שלעניינו בשלב זה רלוונטית רק אחת- והיא המחאת הביטחון.
השאלה היא אפוא האם יש לחייב נתבעים אלה בגין המחאות אלו?
בסיכומיה, התובעת לא התמודדה יתר על המידה עם העובדה, כי הלכה למעשה מדובר בהמחאות של צד ג' ולא מצד מי שכרת עמה את ההסכם. טענתה הייתה, כי אלה נמסרו לידיה כחלק מהיות התחנה מנוהלת ומתופעלת על ידי בני משפחה אחת, וכי ככלל מערכת היחסים בין הצדדים הייתה מאוד אמינה.
מנגד, טוען הנתבע 4 כי ההמחאות על שמו נמסרו על ידי דודו, הוא הנתבע 3, כשהן ריקות לחלוטין זולת חתימתו, וכי אמנם הכיר בייעודן, אך לא ידע מהו סכום ההמחאות. כך הצהיר לפניי:
"ש. השיקים האלה שהוא אמר לך שהם בשביל ההוצל"פ ואתה אומר שאם ההסכם לא יקוים הוא יחזיר לך את השיקים. לפני כן, את השיקים האלה הוא נתן את השיק למישהו.
ת. אני לא יודע.
ש. אני אומר לך שהוא מסר כי זה הגיע לתובעת. כשהוא מסר, הוא אמר לך שהוא מסר את השיקים?
ת. לא.
ש. הוא אמר לך שהוא מסר את השיקים ומילא תאריך?
ת. כלום.
ש. מה שאתה יודע, הוא בא ואמר "אני צריך שני שיקים", נתת לו אותם חתומים וזהו.
ת. נכון.
ש. אתה בחור בן 20 שאז לא היה לך בטח כסף?
ת. ברור.
ש. הוא ידע שאין לך כסף?
ת. כמובן, הרווחתי 3,800 ₪".