9. ששת חבריי סבורים כולם שיש לעשות את הצווים-על-תנאי להחלטיים. אלא ששלושה מהם (השופטים אור, חשין ודורנר) סבורים שיש לעשות כן במוחלט. כלומר, אפילו יתברר שאין כל פגיעה בתושבים חילוניים הדרים בשכונות הסמוכות גם אז יש
--- סוף עמוד 184 ---
לעשות את הצווים למוחלטים. ושלושה מהם (הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופט א' מצא) סבורים גם הם שיש לעשות את הצווים למוחלטים, אלא שהם משאירים לשר פתח פתוח לבדוק את עניין התושבים החילוניים המקומיים. שכן לעניין "עוברי הדרך" בלבד, דעתם היא שניתן היה לקיים את החלטת השר.
10. אשר-על-כן, אילו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את העתירה של האגודה בבג"ץ 5434/96, וכל שכן שהיינו דוחים את שאר העתירות.
ואולם לאחר שדעתי נותרה דעת יחיד שלא נתקבלה, וכדי שלא לנעול דלת במוחלט בפני החלטת השר, למען תוכל להתקיים אם יימצא פתרון לבעיה (אם ישנה כזו) של התושבים החילוניים בשכונות הגובלות, הרי מטעמים פרגמטיים בלבד אני מצטרף לתוצאה שבפסק-דינו של הנשיא.
¯
אשר-על-כן אנו מחליטים ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט טל, לדחות את העתירה בבג"ץ 5434/96, ולעשות את הצווים-על-תנאי בבג"ץ 5016/96, 5025/96 ו-5090/96 – מוחלטים במובן זה שהחלטתו של שר התחבורה לסגור, באורח חלקי, את רחוב בר-אילן מתבטלת.
בהתחשב באמור בפיסקה 10 לפסק-דינו של השופט טל, הננו מחליטים, ברוב דעות ובניגוד לדעתם החולקת של השופטים אור, חשין ודורנר, כי ההחלטה האופרטיבית של פסק-דיננו היא כמפורט בפיסקה 106 לפסק-דינו של הנשיא.
בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, ו' בניסן תשנ"ז (13.4.1997).