התרשמתי מעדות פליקס כי מדובר באדם ישר אשר פעל בתום לב בקיום ההסכם בין הצדדים תוך שהסתמך על שי בכל הנוגע להוצאת שיקים לתשלומים לספקים. עלה מהתנהגות הצדדים כי תוך כדי העבודות היה ברור כי התקבולים אינם מכסים את ההוצאות השוטפות ופליקס נאלץ לפעול כדי ששיקים שמסרה נינווה יכובדו, למרות העדר תקבולים מספיקים. בנסיבות אלו לא עלה בידי שי לסתור את גרסתו של פליקס ועולה כי שי היה מודע להשקעותיו העודפות של פליקס ונינווה.
שעה שסעיף הריבית בהסכם קובע כי צד שישקיע יותר יהיה זכאי לריבית ממועד השקעתו עד למועד החזרת הכסף שהושקע, ומההסכם עולה כי ההתחשבנות תבוצע בתום העבודות, אין רבותא בטענת שי כי אין דרישה מסודרת תוך כדי העבודות לקבלת ריבית. ההסכם אינו מחייב דרישה מעין זו, נהפוך הוא, עולה מלשונו כי ההתחשבנות תבוצע בסוף העבודות. יתרה מכך, מהממצאים לעיל עולה כי שי ידע במהלך העבודות כי פליקס משקיע כספים, זאת מאחר והוא זה שהיה מכתיב את היקף ההוצאות והצדדים ערכו מעקב צמוד אחר ההוצאות. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את טענת שי, שהינו בעל השכלה בהנהלת חשבונות, כי לא היה מודע להשקעות של פליקס ולעובדה כי יכול ויישאו ריבית.
8. על רקע ממצאים אלו יש לבחון את גרסתו של שי. נקודת המוצא היא כי שי הגיע למיזם ללא יכולת כלכלית תוך שהיה זקוק לפליקס כדי להשתתף במכרז. על רקע צורך זה יש לבחון בזהירות את גרסתו כי פליקס הסכים לוותר על סעיף הריבית. טענה זו, אשר נכללה במכתבו הראשון של שי, לא נטענה במפורש בכתב תביעתו או בכתבי ההגנה מטעמו. בבחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות אופן ניסוח המכתב של שי הנושא תאריך מיום 14.11.12, מעדיף אני את טענת פליקס כי מכתב זה מעולם לא נשלח אליו אלא צורף לראשונה לתביעה מטעם ויקטור לוי. המכתב לא מנוסח כמכתב דרישה ראשוני, אלא עיון מעמיק בו מלמד כי בפועל ניסה שי, בדרך מתוחכמת, להציג מצג כאילו הוא זה שיזם את הדרישה תוך שמעלה טענות לסיכום קודם בדבר ויתור על הריבית, זאת לאחר שנוכח בשיעור הסכום בגין ריבית שדרש פליקס במכתבו. אכן כפי שטען ב"כ נינווה, לשאלה מי העלה דרישותיו ראשון אין משקל רב, אולם הדבר משליך על בחינת מהימנותו של שי באופן הצגת טענותיו.
בתצהירו של שי התומך בתביעתו התעלם מהטענות כנגד תוקף סעיף הריבית. טענות אלו אף לא פורטו בתצהירו כנתבע, שם טען לראשונה כי פליקס סחט אותו בתנאי ההסכם מאחר ומימן את הערבות והכתיב את תנאי ההתקשרות. אין בידי לקבל טענה זו שנטענה לראשונה בתצהיר ולא בוססה כנדרש. מילא לא הוכחו יסודות הנדרשים להוכחת טענת כפייה מעין זו או עושק ומסתברת יותר גרסתו של פליקס כי סעיף הריבית הוכנס על ידי שי כדי להרגיעו מפני השקעות עודפות מטעמו ללא תמורה הולמת להשקעות אלה. מטעם זה אין לקבל גם את הטענה כי פליקס לא דרש ריבית מחמת היותו אדם דתי. כמו כן לא הוכחה הטענה כי הייתה לצדדים כוונה להצרף את שי כשותף לחברת נינווה, טענה שהוכחשה על ידי פליקס.