מטעם זה, אני סבור כי יש מקום לפסיקת פיצוי מוסכם אחד, הגבוה מבין שתי התניות, ובנקודה זו אני מצטרף לפרשנותו של חברי את סעיף 2.4 לנספח התמחור, ככזה המתייחס לתקופת ההסכם בפועל, להבדיל מתקופת ההסכם המלאה. אוסיף ואציין כי פרשנות זו עשויה להתיישב גם עם הסיפא של לשון התניה, הקובעת שאם מספר הרכבים פחת מ-5,000 לשנה בממוצע, על החברה לשלם למערערת את ההפרש בגין מלוא תקופת ההסכם כך שיעמוד על 5,000 רכבים לשנה “or part thereof”. מכאן ניתן להסיק שהתחשיב של 5,000 רכבים לשנה אינו מתייחס בהכרח למלוא תקופת החוזה, אלא גם לחלק ממנה.
ש ו פ ט
7. אשר על כן, אני מצטרף לתוצאה של חברי כי יש להחזיר את תביעת החוב להכרעת המפרקים, על מנת שיקבעו מהו הסכום לו זכאית המערערת על פי תניית התמורה המובטחת, כמפורט בפס' 32 לפסק דינו. עם זאת, לאחר עריכת התחשיב האמור, יש להשוות בין הסכום המתקבל לבין הפיצוי המוסכם בסך 5,535,649 ₪ שכבר הוכר למערערת, ולאשר את תביעת החוב של המערערת רק ביחס לסכום הגבוה מבין השניים. בנקודה זו, כאמור, שונה דרכי מזו של חברי, השופט י' דנציגר, אשר סבור כי יש לפסוק את הסכומים במצטבר.
השופט ד' מינץ:
מסכים אני עם חוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי השופט י' דנציגר. אציין מספר הערות מצומצם משלי, כאשר במחלוקת בעניין צירוף הפיצויים המוסכמים שנפלה בין חבריי השופט דנציגר והשופט עמית, דעתי כדעת השופט דנציגר.
(א) שותף אני לפרשנות המערך ההסכמי שנחתם בין הצדדים כפי שתיאר אותו חברי השופט דנציגר. אוסיף רק, כי תימוכין נוספים (מעבר לאמור בסעיף 13 לחוות דעת חברי) לפרשנות הקובעת כי סעיף 4.3 להסכם דר בכפיפה אחת עם סעיף 2.4 לנספח התמחור (כהגדרתם בחוות דעת חברי), מצויים בהגדרת הפיצוי המוסכם בסעיף 2.4 לנספח התמחור. סעיף זה קובע כי אם בסיום ההסכם יתגלה כי מספר המכוניות שקיבלו שירות PDI ירד מ-5,000 מכוניות בממוצע ("on average") לשנה, על החברה לשלם למערערת את ההפרש ממה ששולם בפועל לבין התשלום המגיע עבור 5,000 מכוניות לשנה. היינו, שלפי סעיף 4.3 להסכם, בכל שנה נתונה אכן ניתנה לחברה הרשות לסטות ("deviate") ממספר המכוניות הצפוי שנקבע לפי סעיף 4.2 להסכם, אלא שבסיום ההסכם ייערך חשבון לפי סעיף 2.4 לנספח התמחור אם בממוצע כלל שנתי מספר המכוניות שטופלו לא ירד מ-5,000.
(ב) באשר לאפשרות לפסוק את שני סוגי הפיצויים המוסכמים, האחד לפי סעיף 2.4 לנספח התמחור והשני לפי סעיף 10 לנספח האמור. סעיף 2.4 לנספח קובע פיצוי למערערת, שיהיה שווה לתשלום עבור שירות PDI בגין 5,000 כלי רכב לשנה בממוצע. לצדו, סעיף 10 לנספח קובע כי בנוסף ("...In addition") לפיצוי שנקבע במסגרת סעיף 2.4, ישולם למערערת פיצוי מוסכם במקרה שבו יפקע ההסכם קודם למועד שנקבע, בתנאים מסוימים. כמפורט בפסקה 24 לחוות דעתו של חברי, המדובר בענייננו בשני סוגים של פיצויים אשר נועדו לכסות סוגים שונים של הפסד. היינו, את העלויות הקבועות של המערערת במיזם מזה, ואת העלויות המשתנות מזה. במקרה שכזה, אין מניעה לתבוע שני סוגים של פיצויים מוסכמים, אשר כל אחד מהם נועד כאמור לפצות על סוג נזק אחר (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 703 (2011); ראו גם: ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115, 124-123 (1991)).