פסק-דין
השופט י' דנציגר:
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) מיום 14.11.2016 בפר"ק 11092-06-13 ופר"ק 48637-05-13, [פורסם בנבו] במסגרתה נדחה ערעור על החלטות המפרקים (כהגדרתם להלן) בתביעות חוב שהגישה המערערת, קרסו מוטורס בע"מ (להלן: המערערת או קרסו) כנגד המשיבות 2-1, Better Place Inc. (להלן: בטר פלייס ארה"ב) ובטר פלייס מוטורס בע"מ (להלן: בטר פלייס מוטורס או החברה).
א. רקע עובדתי
(1) ההסכם
1. ביום 2.5.2010 נחתם בין החברה לבין המערערת הסכם שיתוף פעולה מסחרי (Commercial Cooperation Agreement) (להלן: ההסכם), לפיו התחייבה קרסו להעניק שירותים שונים לבטר פלייס מוטורס בקשר עם כלי הרכב שייבאה האחרונה לישראל.
כחלק מההסכם, התחייבה קרסו לספק לחברה שירותים שכונו "Pre-Delivery Inspection" (להלן: שירותי PDI). שירותים אלה כוללים את בדיקת הרכב בהתאם לפרוטוקול שנקבע, ביצוע התאמות שיידרשו לרכב, קבלת רישיון, שינוע הרכב לסוכנות המכירות ועוד (סעיף 4.14 להסכם). יצוין, כי ההסכם כלל שירותים נוספים, מלבד שירותי ה-PDI, שאותם התחייבה קרסו לספק לחברה.
2. תקופת ההסכם נקבעה עד ליום 31.12.2016 (סעיף 15.1 להסכם) ובהתאם להוראות ההסכם, החברה צפתה כי היא תייבא 7,000 כלי רכב בששה החודשים הראשונים לאחר תחילת האספקה ו-15,000 כלי רכב בכל שנה עוקבת, עד לתום ההסכם. עם זאת, הובהר בהסכם שמדובר בתחזית בלתי מחייבת (סעיפים 4.3-4.2 להסכם). וזו לשונו של סעיף 4.3 להסכם, שהוא בעל חשיבות לענייננו:
“4.3 For the avoidance of doubt, the forecast set forth in Section 4.2 above is merely a potential, non-binding, forecast, and Better Place may deviate from such forecast at any time without any liability or obligation on its part, subject to duly providing the information and documents set forth in Section 4.7 and meeting its obligations under the Pricing Agreement”.
3. נספח (L)1.2 להסכם כונה "Pricing Agreement" (להלן: נספח התמחור), ובסעיף 2.4 לו נקבע כי אם יתברר – עם פקיעת ההסכם – כי מספר כלי הרכב שבגינם סופקו שירותי PDI במהלך חיי ההסכם פחת מ-5,000 רכבים לשנה בממוצע, תשלם החברה לקרסו סכום נוסף שיהיה שווה לתשלום עבור שירותי PDI בגין 5,000 רכבים לשנה (להלן: התמורה המובטחת), וזו לשון הסעיף:
“2.4 Minimum guaranteed payment for the term
Notwithstanding any provisions set forth elsewhere in this agreement, if upon termination or expiration of the CCA, it appears that during the term of the CCA, the number of Vehicles serviced through the PDI, over the term of the CCA, was less than 5,000 vehicles per year on average, then Better Place shall pay Carasso such additional sum so that the total aggregate PDI Payment for the entire term of the CCA equal to PDI Payment for 5,000 vehicles per year (or part thereof).”
4. סעיף 10 לנספח התמחור מוסיף וקובע פיצוי מוסכם בגין פקיעת ההסכם קודם למועד שנקבע (למעט במקרה שבו הפקיעה נבעה מהפרה מצד קרסו), ונאמר בו כי סכום הפיצוי המוסכם יהיה בנוסף לתשלום כל החשבוניות שטרם נפרעו ובנוסף לתמורה המובטחת בהתאם לסעיף 2.4 לנספח התמחור:
“10.1 In addition to payment of all outstanding invoices, and the minimum guaranteed payment for the term set forth in Section 2.4 Better Place shall be liable for payment of the Agreed Compensation to Carasso.
10.2 The Agreement Compensation shall be in the amount of NIS 6,500,000 (in the event that there is an Independent Bonded Warehouse) or NIS 30,000,000 (in the event that there is a Carasso Bonded Warehouse). This sum will be reduced by NIS 500,000 (in the event that there is an Independent Bonded Warehouse) or NIS 2,500,000 (in the event that there is a Carasso Bonded Warehouse) commencing 6 months after the beginning of importing of the Vehicles i.e. on April 1, 2013 if importing of the Vehicles commences in October 2012”.
(2) כניסת החברה לפירוק ותביעת החוב
5. ביום 27.5.2013 ניתן צו פירוק זמני לחברה; עו"ד סיגל רכב רוזן ועו"ד שאול קוטלר מונו מפרקים זמניים לחברה. ביום 10.7.2013 ניתן צו פירוק קבוע לחברה; עו"ד רכב רוזן ועו"ד קוטלר משמשים מפרקים של החברה (להלן: המפרקים).
בפועל, נמכרו 1,089 רכבים בלבד עד שנקלעה בטר פלייס מוטורס לפירוק.
6. לאחר כניסת החברה לפירוק, הגישה המערערת תביעת חוב נגד החברה על סך של 66,287,242 ש"ח לפי הפירוט הבא:
חוב שוטף: 1,029,282 ש"ח
עלות אחזקת מלאי חלפים כולל מימון: 627,032 ש"ח
חישוב תשלום להכנת רכב למסירה: 57,115,165 ש"ח
פיצוי מוסכם: 5,535,649 ש"ח
פיצוי בגין השקעות תשתית החברה: 1,980,113 ש"ח
כמו כן, הגישה המערערת תביעת חוב נגד בטר פלייס ארה"ב על סך אותו סכום, מכוח ערבותה כלפי המערערת לחובות החברה.
7. המפרקים הכריעו בתביעות החוב ואישרו למערערת סך של 6,466,807 ש"ח בלבד, מתוכו סך של 5,488,737 ש"ח בגין פיצוי מוסכם. המפרקים דחו את התביעה בגין רכיב התמורה המובטחת. פסק הדין של בית המשפט המחוזי והערעור דנן נסבים אך ורק על ההכרעה ברכיב זה.
ב. פסק הדין של בית המשפט המחוזי
8. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המפרקים, שנתמכה גם על ידי כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), ודחה את ערעורה של קרסו. פסיקתו של בית המשפט המחוזי נסמכה על שלושה נימוקים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו:
(א) פרשנות ההסכם ונספח התמחור, אשר לשיטת בית המשפט המחוזי מלמדת כי נוסח סעיף 4.3 להסכם – השולל כל התחייבות מצד החברה לתשלום מינימום – גובר על האמור בנספח התמחור, שכן לדבריו, חזקה על הצדדים שלא התכוונו לייתר ולרוקן מתוכן את הרישא של הסעיף באמצעות הסיפא של אותו סעיף; וכן בחינת אומד דעתם של הצדדים, אשר מובילה – לדעתו של בית המשפט המחוזי – למסקנה כי קרסו לא הצליחה להוכיח שאכן כוונת הצדדים הייתה שהחברה תיאלץ לשלם פיצוי זה. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר התחקות אחר שלבי המשא ומתן, המלמדת כי תניית התמורה המובטחת נוספה רק לנוסח הסופי של ההסכם ולא נכללה בטיוטות מוקדמות וכן מעלה כי נושא הפיצוי המוסכם היה במחלוקת עד לשלבים הסופיים של המשא ומתן ובסופו הופחת הפיצוי המוסכם בשיעור של 80% מזה שדרשה המערערת.
(ב) השפעת דיני הפירוק על אופן פרשנות ההסכם – לגישתו של בית המשפט המחוזי, דרישתה של קרסו, אשר נולדה רק לאחר כניסת החברה להליכי חדלות פירעון, ובגדרה מתבקש תשלום בגין עבודה שלא בוצעה ושלא תבוצע – מבלי שנטענה כל טענה להפרת ההסכם – אינה עולה בקנה אחד עם דיני הפירוק, השואפים ליצור שוויון בין הנושים. בית המשפט המחוזי פסק כי דרישה זו לפיצויי קיום של ההסכם, אם תאושר, תקנה לקרסו יתרון בלתי הוגן על פני יתר הנושים, אשר כתוצאה מכך ייאלצו להתחלק בנתח קטן יותר של הדיבידנד. זאת, במיוחד שעה שאושר למערערת פיצוי מוסכם בשיעור של פי 5 מסכום החוב השוטף שאושר לה.
(ג) התערבות מכוח דיני התרופות – בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות המקרה, כאשר הסכום הנתבע בראש נזק זה עומד על פי 35 מסכום הפיצוי המוסכם ופי 57 מהחוב השוטף שאושר לקרסו, והכל מבלי להתחשב בהוצאות שהיו נגרמות לקרסו לו היה השירות ניתן בפועל, אישור ראש נזק זה היה מהווה עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלה אין כל יחס סביר, ולו בדוחק, בין הפיצוי הנדרש לבין הנזק שיכלו הצדדים לצפות בעת חתימת ההסכם כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכם עקב כניסתה של החברה לחדלות פירעון. משום כך, ומשום שממילא אושר לקרסו פיצוי מוסכם בסך של למעלה מ-5,000,000 ש"ח, סבר בית המשפט המחוזי שיש מקום לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) ולהפחית את סכום ה"פיצוי המוסכם" הקבוע בסעיף 2.4 לנספח התמחור – לאפס.
ג. טענות הצדדים
(1) טענות המערערת
9. קרסו תוקפת בערעורה כל אחת משלוש ההנמקות שעליהן נסמך פסק דינו של בית המשפט המחוזי: (א) לטענתה, פרשנות ההסכם וניתוח אומד דעת הצדדים אמור להוביל לתוצאה ההפוכה בדיוק, שכן לפי נוסח ההסכם עצמו, סעיף 2.4 לנספח התמחור גובר על הרישא של סעיף 4.3 להסכם. לשיטתה, שינוי הנוסח בין הטיוטות להסכם המוגמר דווקא פועל לחיזוק הפרשנות המוצעת על ידה; (ב) עוד טענה המערערת, כי דיני הפירוק אינם יכולים להביא לאיון הדין הכללי. דהיינו, אם בעל דין זכאי לסעד כלשהו לפי דיני החוזים, הרי לא ייתכן שדיני הפירוק יתלו סעד זה. סעיף 2.4 לנספח התמחור לא נועד לחול במקרה של פירוק דווקא, אלא בכל מקרה של פקיעה או סיום של ההסכם. בהקשר של שוויון בין הנושים; טוענת קרסו, כי עד היום לא הכריעו המפרקים בכל תביעות החוב, דבר אשר יוצר גישה אקראית וחוסר שוויון; (ג) לבסוף טוענת קרסו, כי לא היה מקום לעשות שימוש בסמכות להפחתת הפיצוי המוסכם, סמכות שיש לעשות בה שימוש מתון וזהיר, ומכל מקום סכום הפיצוי כשלעצמו אינו יכול להוות נימוק להפחתתו, ודאי לא לאיפוסו. לשיטתה, סעיף 2.4 לנספח התמחור מגן על אינטרס שונה מזה של "הפיצוי המוסכם".
(2) טענות המפרקים
10. בטר פלייס מוטורס ובטר פלייס ארה"ב – באמצעות המפרקים – הדגישו את הנטייה של בית המשפט שלא להתערב בהכרעותיו של הנאמן, בוודאי כאשר מדובר בערכאה שדנה בעניין ב"גלגול שלישי". לדברי המפרקים, הוגשו כאלף תביעות חוב במסגרת תיקי הפירוק של קבוצת בטר פלייס ואין זה מעשי להכריע בכולן בו זמנית. עם זאת, על מנת לשמור על עיקרון השוויון בין הנושים, מקפידים המפרקים על יישום כללים אחידים בעת בדיקת תביעות החוב. לטענת המפרקים, אם תשולם מלוא התמורה המובטחת בהתאם לסעיף 2.4 לנספח התמחור – כאשר השירות לא סופק בפועל וקרסו לא נשאה בעלויות הכרוכות במתן השירות – יהווה הדבר עשיית עושר ולא במשפט. עוד טוענים המפרקים, כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע שהדרישה לקבלת התמורה המובטחת מנוגדת לדיני הפירוק ופוגעת בעיקרון השוויון. המפרקים מוסיפים, כי על חוסר הסבירות הקיצוני של הפיצוי מעידים מספר פרמטרים: (1) מדובר בסכום גבוה פי 35 מסך הכנסות קרסו מההסכם בשנתיים וחצי שקדמו לפירוק; (2) מדובר בסכום גבוה פי 57 מהחוב השוטף שאושר; (3) מדובר בסכום של יותר מפי 10 מסכום הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם; (4) העבודה של מתן שירותי PDI כרוכה בעלויות רבות, והיא לא בוצעה ולא תבוצע ל-32,267 רכבים שבגינם נתבע הפיצוי. לפיכך, הפיצוי הנתבע נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש במועד כריתת ההסכם, במצב שבו השירות לא יינתן.
(3) טענות הכנ"ר
11. גם לעמדת הכנ"ר, אין מקום להתערבותו של בית המשפט בהכרעת המפרקים, שעה שלא ניתן להצביע על חוסר סבירות בקביעות המפרקים או על שגגה מהותית שנפלה בהכרעתם. לשיטת הכנ"ר, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי היעתרות לתביעה לתשלום מלוא התמורה המובטחת מבלי לתת את הדעת להוצאות שהייתה נדרשת קרסו להוציא לצורך אספקת שירותי ה-PDI תביא לעשיית עושר ולא במשפט. עוד מוסיף הכנ"ר, כי לעמדתו, עם הכניסה לטרקלין חדלות הפירעון, אין לראות עוד באומד דעתם של הצדדים חזות הכל, ואף אם תביעת החוב של קרסו עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים להסכם, אין זה מן הנמנע שהמפרקים, קל וחומר בית המשפט של חדלון פירעון, לא יאשרו את תביעת החוב במלואה.
ד. דיון והכרעה
(1) פרשנות ההסכם
12. אפתח בשאלה הראשונה בה דן בית המשפט המחוזי, והיא האם פרשנות ההסכם ואומד דעת הצדדים מלמדים – כפי שקבע בית המשפט – כי המערערת אינה זכאית לתשלום מלוא התמורה המובטחת. אקדים ואומר כי מסקנתי בעניין זה שונה ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.
13. כפי שתיארתי בפתח הדברים, סעיף 4.2 להסכם קובע תחזית של מספר כלי רכב (7,000 בששה חודשי האספקה הראשונים ו-15,000 בכל שנה עוקבת) שצפויה הייתה החברה לייבא בכל שנה במשך תקופת ההסכם שנקבעה. סעיף 4.3 להסכם הוסיף וקבע כי לא מדובר בתחזית מחייבת, וכי סטייה ממנה לא תקים אחריות לחברה. עוד עולה מסעיף 4.3 להסכם, שהצדדים הכפיפו במפורש את האמור בו לנספח התמחור. נספח התמחור, בתורו, קובע בסעיף 2.4 מספר מינימאלי של רכבים לשנה (5,000 בממוצע) שבגינם תהיה קרסו זכאית לתשלום עבור שירותי ה-PDI. סטייה ממספר מינימאלי זה (להבדיל מהתחזית שבסעיף 4.2 להסכם) כן מקימה לחברה חבות ומזכה את קרסו בתשלום - בגין ההפרש בין מספר הרכבים שבגינם סופקו בפועל שירותי PDI ובין המספר המינימאלי כאמור. סעיף 10.1 לנספח התמחור מבהיר כי הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף זה הוא בנוסף לתמורה המובטחת לפי סעיף 2.4 לנספח התמחור.
לדעתי, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אין כל סתירה בין הרישא ובין הסיפא של סעיף 4.3 להסכם. התחזית הקבועה בסעיף 4.2 להסכם אינה מחייבת; אולם בגין שירותי ה-PDI (ובגין שירות זה בלבד) התחייבה בטר פלייס מוטורס לשלם עבור מספר מינימאלי של כלי רכב (בממוצע לשנה), וזאת לפי סעיף 2.4 לנספח התמחור. ייתכן, למשל, כי החברה לא הייתה עומדת בתחזית שנקבעה בסעיף 4.2 להסכם, אולם כן הייתה עומדת במינימום שנקבע בסעיף 2.4 לנספח התמחור, ולכן לא הייתה מחויבת בסכום נוסף כלשהו. אין בכך לטעמי משום ריקון הרישא על ידי הסיפא.
זאת ועוד, נספח התמחור מבהיר (בסעיף 10.1) בצורה מפורשת, כי התמורה המובטחת נועדה לחול בנוסף לסכום הפיצוי המוסכם.
14. אשר לאומד דעתם של הצדדים; גם כאן אני חולק על מסקנתו של בית המשפט המחוזי. מבחינה עובדתית, מצא בית המשפט כי התניה הקובעת את התמורה המובטחת נוספה ב"ישורת האחרונה" של ניסוח ההסכם, ובמקביל לכך שהופחת סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 10 לנספח התמחור. דווקא עובדות אלה מלמדות על כך שיש לתת תוקף חוזי לסעיף 2.4 לנספח התמורה. הוספת סעיף זה בשלבים האחרונים של ניסוח ההסכם ובמסגרת הטיוטה האחרונה מלמדת על כך שרק לאחר שהוסדר עניין זה (כמו גם עניינים נוספים, יש להניח) גמרו בדעתם הצדדים לחתום על ההסכם. ודוק: מדובר בשני צדדים מסחריים מנוסים ומיוצגים היטב אשר ניהלו משא ומתן ארוך ומורכב. לא מדובר בהוספה מקרית, אלא בסיכון מחושב שעליו הסכימו שני הצדדים תוך שכל אחד מהם ביצע חישוב סיכונים וסיכויים.