27. הנה כי כן, לצורך הכרעה בטענות שבערעור לעניין הרמת המסך, יש בראש ובראשונה ליתן את הדעת לכלל היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לצד זאת יש לבחון אם התקיימו התנאים המוקדמים כפי שהותוו בהוראת סעיף 6 לחוק החברות לעניין הרמת מסך ההתאגדות, והפסיקה כפי שפירשה הוראותיו, לרבות בקשר לחובות האמון המוגברות שחבה כל חברה כלפי עובדיה.
28. המערערים טוענים כי במשך כל תקופת העבודה הם הועסקו על ידי חברת מיארה. לטענתם, החברה קיפחה אותם בזכויותיהם הסוציאליות, לא נתנה בידם תלושי שכר ואת שכרם קיבלו במזומן מידיו של מר עמרם. לטענתם, חברת מיארה אף העבירה אותם להיות מועסקים על ידי חברה אחרת, היא חברת מרגו, שלא הייתה אלא חברת קש. כל אלה מצדיקים לטענתם חיובו של מר מיארה באופן אישי מכוח עילה של הרמת מסך. נקדים ונאמר, כי משאין למערערים טענה בדבר העסקתם ישירות על ידי מר עמרם, בהבחנה מטענותיהם לחיובו בעילה מכוח הרמת מסך, ממילא לא מתעורר צורך, ואין מקום כי תבחן על ידינו השאלה אם קמה למר מיארה אחריות מכוח העסקה ישירה של המערערים על ידו.
29. בשים לב לכלל האמור, על מנת שיורם מסך ההתאגדות, באופן שמר עמרם יחויב אישית בחובותיה של חברת מיארה, יש להיווכח כי המערערים הועסקו תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה של החברה ל"הונות אדם או לקפח נושים", או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. לפני בית הדין האזורי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת מצב דברים מעין זה. בית הדין האזורי קבע כי "לא נטען ולא הוכח כי חברת מיארה היא חדלת פירעון ולא שוכנענו מדוע זה אין להסתפק בחיובה". בית הדין הוסיף כי "לא הוכח כי הנתבע 3 [מר עמרם, ר.ר.] פעל בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויותיהם של התובעים", וכי "בכך שלא ניתנו בידי המערערים תלושי שכר ולא שולמו מלוא זכויותיהם אין כדי להקים עילה להרמת מסך, ולא הוכח כי חוסר התשלום נעשה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או כדי להונות". קביעות אלה של בית הדין האזורי מעוגנות בתשתית הראייתית שהובאה לפניו. המערערים, הטוענים בהדגשה יתירה לקיפוח שקופחו בזכויותיהם, אינם מבהירים בטיעוניהם במה טעה בית הדין בפסיקתו, שנסמכה על הוראת סעיף 6 לחוק החברות.
על כך יש להוסיף את התרשמותו של בית הדין האזורי כי חברת מרגו שמידיה קיבלו המערערים תלושי שכר אחדים לא הייתה "חברת קש". אכן, המערערים טוענים כנגד קביעה זו של בית הדין האזורי, ומפנים לכתובתה של החברה ואופן ניהול ההתחשבנות בינה לבין חברת מיארה, המצביעים לטענתם על כך שחברת מרגו לא הייתה אלא חברת קש. לטעמנו, לפני בית הדין האזורי לא נפרשה תשתית ראייתית מספקת המאפשרת לעמוד על טיבה של חברת מרגו, שנמחקה על ידי המערערים כנתבעת, עוד בשלבים מוקדמים של ההליך. מכל מקום, בית הדין האזורי קיבל לאמיתו של דבר את טענות המערערים בחייבו את חברת מיארה כמעסיקה בהתייחס לכל תקופת העבודה, לרבות התקופה בה נטען להעסקתם על ידי חברת מרגו. בית הדין קבע כי לאמיתו של דבר, מבחינת המערערים לא היה כל הבדל בין אופן העסקתם בתקופה המוקדמת שלפני 1.9.12, לזו שאחריה. משכך פסק בית הדין, תוך שקיבל את טענות המערערים כי במשך כל התקופה הועסקו על ידי חברת מיארה, אין המערערים מבהירים כיצד יש במצב דברים זה כדי לבסס עילה להרמת המסך.