פסק דין
השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1. המערערים, נתינים זרים אזרחי אריתריאה, שהועסקו על ידי מי מן המשיבים בניקוי דגים ובמכירתם, הגישו לבית הדין האזורי בתל אביב את תביעותיהם כנגד המשיבים והמשיבה הפורמאלית, לשכר עבודה וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה. המערערים (להלן גם: העובדים) הגישו את תביעותיהם בנפרד, ובהחלטת הנשיאה לקסר מיום 15.7.14 הורה בית הדין האזורי על ניהולן של התביעות במאוחד. בית הדין האזורי קיבל בחלקן את תביעותיהם הכספיות של המערערים לגמול שעות נוספות ולזכויות סוציאליות שונות, וחייב את המשיבה 1 בתשלום הסכומים הנובעים מכך, בסך כולל של כ-200,000 ש"ח (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר כהן ומר רובינשטיין; סע"ש 53642-12-13 ואח') [פורסם בנבו]. בית הדין דחה את תביעת המערערים כנגד המשיב 2, ועל כך סב עיקר הערעור שלפנינו, בו טוענים המערערים גם כנגד סכום ההוצאות הנמוך שפסק בית הדין האזורי לזכותם. יצוין כי בערעורם טענו המערערים גם כנגד דחיית תביעותיהם לדמי חגים, אלא שבמסגרת הדיון שהתקיים לפנינו בערעור, הודיעה באת כוח המערערים כי אינה עומדת על הערעור בעילה זו.
הערעורים מנוהלים במאוחד בתיק שמספרו מצוין בכותרת, והוא בבחינת "תיק מוביל" בערעור (ראו גם ע"ע 61767-01-16; ע"ע 61768-01-16; ע"ע 61769-01-16; 61770-01-16).
הצדדים והרקע העובדתי
2. המשיבה 1 היא חברה העוסקת בשיווק ומכירת דגים (להלן: חברת מיארה). המשיב 2, מר עמרם מיארא (להלן: מר עמרם) הוא מנהל ובעלים של המשיבה 1, במשותף עם אחיו מר חיים מיארה. המשיבים 1 ו-2 כולל האח חיים מיארה, מפעילים חנות לממכר דגים בשוק בעיר נתניה מזה כ-30 שנים. כמו כן, במהלך תקופה מסוימת הרלוונטית להליך שלפנינו, הפעילו המשיבים דוכני דגים בחנויות אחדות של רשת שופרסל במרכז הארץ. על פי קביעת בית הדין האזורי, כל חמשת העובדים הועסקו תחילה בחנות הדגים של המשיבים בשוק. בשלב מסוים הוצבו העובדים לעבודה בדוכני הדגים בחנויות רשת שופרסל. העסקת העובדים הסתיימה בחודש אוקטובר 2013, עם הפסקת ההתקשרות להצבת דוכני המשיבים בחנויות שופרסל.
3. אשר למשיבה פ.א.מרגו גרופ בע"מ, היא המשיבה הפורמאלית בערעור (להלן: חברת מרגו).חברת מרגו נתבעה בבית הדין האזורי יחד עם המשיבים בערעור. החברה לא התייצבה לדיונים בבית הדין האזורי ולא הוגשו מטעמה כתבי בי דין בכל שלב שהוא. לפי המצוין בפסק דינו של בית הדין האזורי, חברה זו היא "'חברת ניהול' העוסקת לכאורה באספקת שירותים/כ"א". במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 6.7.14 בתביעתו של המערער 1, הוא מר תקל (סע"ש 59859-10-13), [פורסם בנבו] נתן בית הדין האזורי פסק דין בהעדר הגנה בתביעתו כנגד חברת מרגו. מר תקל המשיך בהליכים בתביעתו כנגד שני המשיבים. ביום 15.7.14, במסגרת דיון מוקדם בו ניתנה החלטת בית הדין האזורי על איחוד הדיון בתביעותיהם של חמשת העובדים, ביקשה באת כוח העובדים, מטעמי יעילות, למחוק את חברת מרגו כנתבעת. בהתאמה, ניתנה החלטת בית הדין על מחיקתה מן התביעות המאוחדות, למעט מתביעתו של מר תקל.
4. בתביעותיהם שהוגשו לבית הדין האזורי טענו המערערים כי עבדו אצל המשיבים במשך מספר שנים, כי לא קיבלו הודעה על תנאי העסקתם, כי קיבלו תלושי שכר בודדים בלבד, וכי קופחו בתשלום גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות אחרות לאורך כל תקופת עבודתם, ובסיומה. אשר לזהות מעסיקיהם ודרכי העסקתם, כללית ניתן לומר כי טענת המערערים בבית הדין האזורי הייתה כי הם הועסקו על ידי חברת מיארה והבעלים מר עמרם; כי קבלו תשלומים עבור עבודתם במזומן במשך כל תקופת עבודתם מידי מר עמרם, וכי חברת מרגו לא הייתה אלא חברת קש. עוד טענו כי יש להרים את המסך בין הבעלים מר עמרם לבין החברה שבבעלותו, ולחייבו באופן אישי. לביסוס תביעותיהם הגישו המערערים תצהירי עדות ראשית מפיהם.
5. המשיבים טענו בבית הדין האזורי כי חברת מיארה, היא המשיבה 1, מעולם לא העסיקה את המערערים, ומעולם לא הנפיקה בגינם תלושי שכר; מי שהעסיקה את המערערים בדוכני הדגים של חברת מיארה היא חברת מרגו והיא בלבד, ולא התקיימה כל עילה להרמת מסך ולחיובו של מר עמרם באופן אישי בחיובי חברת מיארה. המשיבים הסתמכו על מה שנחזה להיות הסכם ניהול מיום 1.9.12 שבו התקשרה חברת מיארה עם חברת מרגו (להלן: הסכם הניהול), על חשבוניות שקבלה חברת מיארה מחברת מרגו, ועל הסכמי עבודה מיום 30.10.12, של שניים מן המערערים עם חברת מרגו (המערער 2 מר נגסי והמערער 4 מר טוולדה). עוד ביקשו להסתמך בטיעוניהם על דו"ח חוקר פרטי ממנו עלה כי המערערים המשיכו לעבוד במקומות עבודתם בשופרסל בסמוך לאחר הפסקת ההתקשרות של שופרסל עם חברת מיארה.
6. נציין כי "הסכם הניהול" הוגש לתיק במצורף לתצהיר מר עמרם, ממנו עולה כי חברת מרגו מעידה על עצמה כחברה "העוסקת בביצוע עבודות שונות באמצעות עובדים והיא בעלת יכולת וניסיון לספק שירותים". בהסכם נקבע בין השאר, כי חברת מרגו מתחייבת לספק שירותים הדרושים לצורך ניהול חברת מיארה "לרבות העסקה והפעלה; עובדים, הובלה, פריקה וטעינה, שירותי מכירה, הפצה ורכישת מוצרי ממכר, תחזוק ואחזקת המבנה והציוד, הוצאות תפעול, ניהול, וכל פעולה אחרת הדרושה לשם ניהול והפעלת הסחורה". על פי הוראותיו האופרטיביות של ההסכם, התשלום המוסכם בו, ישמש את חברת הניהול לתשלום שכר העבודה ותשלומי המיסים של העובדים "אשר יועסקו אצל החברה".
פסק הדין של בית הדין האזורי
7. בית הדין האזורי הגדיר בפסק דינו את המחלוקת שבין הצדדים כפי שהועמדה להכרעתו במילים אלה:
"האם התקיימו יחסי עבודה בין כל אחד מהתובעים למי מן הנתבעים, באלו תקופות ומהן זכויות העבודה הנובעות מכך ביחס לכל אחד מהתובעים?
האם יש עילה להרמת מסך לשם ייחוס חובות, ככל שיימצאו, כלפי הנתבע 3? [מר עמרם, ר.ר.]" (עמ' 2 לפסק הדין).
8. בבואו להכריע במחלוקת, ועל יסוד הראיות כפי שנפרשו לפניו קבע בית הדין האזורי, בין השאר, כי תקופת העבודה של העובדים הייתה כדלקמן: המערערים 1, 3, 4, 5 עבדו מיום 17.4.10 ועד יום 11.10.13, דהיינו, כשלוש וחצי שנים. המערער 2 עבד מיום 23.5.11 ועד יום 11.10.13, כשנתיים וחמישה חודשים.
בית הדין הצביע בפסק דינו על כך, שהמערערים עבדו במשך פרקי זמן ללא מבוטלים בחנות המשיבים שבשוק, קודם להצבתם לעבודה בדוכני החברה בשופרסל. ככל העולה מפסק הדין, ההתקשרות מיום 1.9.12 בהסכם הניהול, הייתה בקשר עם הצבת העובדים בשופרסל, ולא הייתה קשורה לתקופה שקדמה לכך. בהתייחסו לחברת מרגו ציין בית הדין כי מחומר הראיות "אין לדעת האם הנתבעת 2 היא חברת כ"א או קבלן שירותים על כל המשמעויות הנובעות מכך, כך בזיקה לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כ"א ובפרט ביחס להעסקת עובדים זרים; בכלל זאת אין לדעת האם מדובר ב"קבלן" מורשה או לאו".
נציין כי מן התיק עולה, כי במשך כל תקופת העבודה קיבלו המערערים תלושי שכר אחדים בלבד, והם התייחסו לחודשים ספורים בשנת 2013. חלקם קיבלו 3 תלושי שכר, חלקם חמישה או שישה תלושים. מבין התלושים שהוגשו, הראשון שבהם מתייחס לחודש ינואר 2013, והאחרון לחודש יולי 2013. בתלושים הבודדים שהופקו כאמור, רשומה חברת מרגו כמעסיקה.
9. בית הדין האזורי חילק את תקופת עבודת המערערים לשתיים. התקופה הראשונה, או "התקופה המוקדמת" על פי ניסוחו, היא ממועד תחילת תקופת העבודה של כל אחד מן המערערים כפי שהוכח ועד 1.9.12, הוא מועד עריכת הסכם הניהול. התקופה השנייה, היא התקופה שמיום 1.9.12 ועד תום תקופת העבודה ביום 11.10.13. ככל העולה מפסק הדין, ככל הנראה בסביבות 1.9.12 הוצבו המערערים לעבודה בחנויות שופרסל. הסכם בין חברת מיארה לשופרסל לא הוצג לבית הדין.
אשר לתקופה המוקדמת, בית הדין ציין כי שוכנע שהמערערים עבדו אצל המשיבים 1 ו-2 קודם לעבודתם בחנויות שופרסל. בית הדין הוסיף כי הנטל על המשיבים להוכיח כי העסקת המערערים הייתה באמצעות קבלן. אלא שהמשיבים הסתפקו בהכחשה כללית, וטענו כי המערערים לא עבדו אצלם. בית הדין קבע לעניין זה כך:
"יתרה מכך, בהעדר ראיות פוזיטיביות, לא הוכיחו הנתבעים כי העסקה בתקופה הקודמת ל-1/9/2012 (התקופה המוקדמת) הייתה בהכרח העסקה באמצעות קבלן כ"א. בנסיבות אלו ומששוכנענו כי התובעים עבדו גם בתקופה המוקדמת (ראה לעיל), הרי שלכל הפחות ההעסקה היתה במסגרת ישירה. לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר (שנכנס לתוקף 2/2009) חלות חובות רישומיות, שלא קוימו, לכאורה (משלא הוצגו בפנינו) וגם לאור זאת עובר הנטל לכתפי הנתבעים" (שם בע' 9, ההדגשה שלי, ר.ר.).
בית הדין קבע על כן כי חברת מיארה תחוב כלפי כל אחד מן המערערים בגין התקופה שלפני 1.9.12 "נוכח העסקה ישירה (לכל הפחות, כמפורט לעיל)".
10. אשר לתקופה שלאחר 1.9.12, בית הדין היה סבור כי חברת מרגו, היא המשיבה הפורמאלית, הייתה קשורה באופן מהותי להעסקה, וכי היא לא הייתה בבחינת "קבלן קש". עם זאת היא נמחקה מארבע מן התביעות, וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה באחת מן התביעות. על יסוד כלל החומר שהונח לפניו, ובשים לב לאמור מצא בית הדין בין השאר כי:
"חרף קיומו של הסכם ניהול מ- 9/2012 הרי שבנסיבות העניין "פיצול" לתקופות על פיו הוא מלאכותי ואין לו צידוק מהותי. מחומר הראיות שבפנינו לא ניתן לקבוע בהכרח אחריות בלעדית לנתבעת 2 [חברת מרגו ר.ר.]. נטען בעקביות כי השכר ניתן על ידי הנתבע 3 [מר עמרם, ר.ר.] וזאת הגם שבתלושי השכר נרשמה הנתבעת 2; ממילא לא הוצגו (שמא לא ניתנו), תלושי שכר בגין חלק ניכר מתקופת עבודתם כך שלמעט הסכם הניהול – אין ראיה ברורה לחלוקת התקופה לשתי תקופות העסקה שונות; לא ניתן לקבוע בהכרח האם את ההסעות ביצעה הנתבעת 2 או הנתבעת 1 [חברת מיארה ר.ר.], ספק גם לגבי זהותם וממילא מעמדם המשפטי, של מי שביצע את רישום השעות; מדובר במסקנות משפטיות וודאי שלא בידיעת התובעים, האם היו אותם גורמים 'עובדים' של מאן דהוא ...".
בית הדין ציין בין השאר כי לא נסתרה טענת התובעים כי הודעת הפיטורים נמסרה לכל אחד מן העובדים על ידי מר עמרם. לפי התרשמות בית הדין "מבחינת התובעים לא הייתה משמעות לרישום המשפטי והלכה למעשה פעלו, לאחר הסכם הניהול באותו אופן כמו בתקופה המוקדמת" (עמ' 11, פסקה ב3). בית הדין ציין כי אפילו היה מקבל את גרסת חברת מיארה לפיה חברת מרגו היא שסיפקה לחברת מיארה את עובדיה, הרי משחברת מיארה היא לכל הפחות המשתמשת והמזמינה בפועל, ודאי אין לפטור אותה מאחריות משפטית כלפי העובדים שזכויותיהם שולמו להם בחסר.
11. משקבע כי יש לראות את חברת מיארה כאחראית כלפי העובדים שקיבלו זכויותיהם בחסר, ולמשך כל תקופת העבודה, פנה בית הדין לבחון את אחריותו של מר עמרם. בית הדין בחן אם יש לחייב את מר עמרם מכוח היותו מעסיק ישיר של העובדים ומכוח עילת הרמת מסך. וכך קבע בקשר לשתי עילות החיוב שבחן:
"בענייננו, לא הוכחה יריבות אישית ולא הוכח כי היה הנתבע 3 מעסיק ישיר של התובעים בתקופה כנטען על ידם. מהראיות בפנינו עולה כי פעל בכובעו כמנהל/בעלים של הנתבעת 1. לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת 1 היא חדלת פירעון ולא שוכנענו מדוע זה אין להסתפק בחיובה. מוכנים אנו לקבל טענתו משלא נסתרה, כי הנתבע 3 סבר כי העסקת התובעים באמצעות הנתבעת 2 היתה תקינה ולגיטימית, וזאת גם אם בדיעבד קבענו לעיל את אשר קבענו. לא הוכח כי הנתבע 3 פעל בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויותיהם של התובעים. אומנם, לא הוצגו בפנינו תלושי שכר בעבור התקופה המוקדמת ואין לדעת האם חושבו זכויותיהם בדין וכך בפרט ביחס לזכויות הקוגנטיות ועדיין אין זו לעצמה עילה להרמת מסך. לא הוכח כי חוסר התשלום נעשה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או כדי להונות. גם אם שוכנענו כי זכויות התובעים בחסר, אין בכך די כדי להרים את מסך ההתאגדות שהרי קביעה כאמור, משמעה כי יש להרים המסך בכל תביעה שתתקבל והנחה זו שומטת מיסודה את עיקרון האחריות המשפטית המוגבלת".
על כן ומן הטעמים האמורים דחה בית הדין את תביעת העובדים כנגד המשיב 2 הוא מר עמרם.
12. בהמשך פסק דינו בחן בית הדין האזורי את התביעות הפרטניות של העובדים לפי נושאיהן. בהעדר ערעור על פסיקתו של בית הדין האזורי בתביעות הפרטניות והסכומים שנפסקו, לא נרחיב כאן בסיכום פרטי פסק הדין. נציין את קביעתו של בית הדין כי ללא כל ספק העובדים ביצעו עבודה בשעות נוספות ולא שולמה להם תמורה על כך. בית הדין פסק להם על פי "אומדנא" מחצית מן הסכומים שתבעו כגמול שעות נוספות. אשר לתביעת העובדים לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו, בית הדין ציין את גרסתה של חברת מיארה לפיה היא מעולם לא העסיקה את העובדים. ממילא לא הוכח כי חברה זו הודיעה להם אי פעם על תנאי העסקתם. לתיק הוגשו אך שני הסכמים של חברת מרגו עם שניים מן העובדים. ההסכמים הם מחודש אוקטובר 2012 והם אף מאוחרים למועד תחילת ההעסקה הנטענת על ידי חברת זו, כמצוין בתלושי השכר. על כן פסק בית הדין לעובדים פיצוי בסך של 1,500 ש"ח בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה. אשר לתביעת העובדים לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, בית הדין ציין כי "אין חולק כי הנתבעים לא מסרו לתובעים תלושי שכר למעט תלושים בודדים באמצעות הנתבעת 2 [היא חברת מרגו ר.ר.], לכאורה". משמדובר באי מסירת תלושי שכר ביודעין בתקופת העסקה ארוכה, קיבל בית הדין את תביעת העובדים ברכיב זה במלואה. בית הדין פסק ברכיב זה 5,000 ש"ח אך לשלושה מן העובדים- למר תקל, מר טומלסו ומר סוהורום. לשני העובדים הנותרים לא נפסק סכום ברכיב זה, משהוא נזנח על ידם בסיכומיהם. בית הדין פסק לכל התובעים פדיון דמי הבראה בהתייחס לשנתיים אחרונות להעסקתם. בית הדין ציין כי בתלושי השכר הבודדים שקיבלו אמנם צוין תשלום בגין הבראה אלא שהוא לא שוכנע כי מדובר בתשלום אותנטי עבור הבראה. בית הדין קיבל את תביעות העובדים לפדיון ימי חופשה במלואה. זאת, משהמשיבים לא העמידו כל גרסה בדבר ניצול ימי חופשה על ידי העובדים. בהתייחס לתשלום שכונה "חופשה" בתלושי השכר הבודדים שניתנו לידי העובדים, בית הדין קבע כי לא הוכח כי מדובר בתשלום אותנטי עבור חופשה ועל כן אין להביאו בחשבון. בית הדין הוסיף ופסק לעובדים פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח פנסיוני מקיף, וכן פסק להם פיצויי פיטורים בניכוי הסכומים שנפסקו בגין אי הפרשות לפנסיה. כמו כן פסק לעובדים חלף הודעה מוקדמת משפוטרו על אתר מבלי שנמסרה להם הודעה מוקדמת אודות הפסקת העסקתם.